אחד האירועים הבולטים, החקוקים בתולדותיו של בארי, התרחש באוגוסט 1996. לקיבוץ מלאו 50 שנה – אחד מי"א בקיבוצים שהוקמו בחשאי במוצאי יום הכיפורים תש"ז.
בכך הבטיחו שמערב הנגב יהיה בתחומי המדינה העתידה לקום כעבור שנתיים.
מלבד בארי, היו אלה: גלאון, חצרים, משמר-הנגב, אורים, נירים, שובל, וכן קדמה (שהפך לכפר טיפולי), נבטים ותקומה (שהפכו למושבים) וכפר דרום (שחוסל בהתנתקות האומללה). את היובל למבצע ההתיישבותי-הנועז ציינו בעצרת גדולה בקיבוץ בארי, אליה הוזמנו אישים בולטים במדינה.
במקומון של אותם ימים, "כל הנגב", מצאנו את דיווחו של זאב צחור, לימים פרופסור צחור, על האירוע בבארי: "רוב הפניות הושבו ריקם. בין אלה שלא נענו: שמעון פרס, אהוד ברק, חיים רמון. עלי להוסיף באי-נוחות שגם יצחק רבין ז"ל, אליו פנינו כשבוע לפני הירצחו, לא גילה עניין באירוע".
והנה הפתעה, שגם אני הופתעתי לקרוא אותה בגזיר העיתון המצהיב שנשתמר אצלי, מיום 23 באוגוסט 1996. "ומי בא?" – שואל צחור ומשיב: "בנימין נתניהו. הוא ידע כמובן שרובם הגדול של אלפי הקיבוצניקים שהתכנסו לעצרת, בחרו ברבין ואחריו בפרס, ובכל זאת, ואולי דוקא משום כך הוא בא". זה היה חודשיים לאחר שנתניהו החל את כהונתו הראשונה כראש הממשלה ביוני 1996, כשהוא גובר במפתיע על ראש הממשלה המכהן שמעון פרס.
זאב צחור ז"ל אינו מסתיר התרגשותו והערכתו לראש הממשלה הצעיר, איש המחנה האחר: "צריך היה לראות כיצד התנהג בעצרת, כדי להבין שהוא ניחן בסגולות הנדרשות ממנהיג בעידן הפוסט. הוא הביא עימו את שרה, יודע בוודאות שכאן איש לא יצווח 'היידה שרה', הסתחבק עם הקיבוצניקים, הכריז שכאן הוא מסיר את הז'קט, ובנאום נחמד הבטיח לפתח את הנגב, את המדינה, את המזרח התיכון וכדומה".
ואז מגנה הכותב את אלה שלא באו: "אילו היו באים, היו מתנהגים אחרת. הם היו מגיעים ברגע האחרון, נואמים, מתנצלים שבשל אילוצים הם חייבים לחזור צפונה, ומסתלקים מיד לאחר ששמעו רק את עצמם. לעולם אין להם זמן. אפילו כשאין להם מה לעשות מלבד לראות בעיניים כלות את נתניהו משתלט על ירושתם. ואילו נתניהו נשאר עד הסוף, מקשיב לנאומים ארוכים נוסח הרצפלד"...
28 שנים חלפו מאז. תקופה שבה כיהנו כראשי הממשלה – ברק, שרון, אולמרט, בנט ואפילו לפיד עם אורך הכהונה הקצר ביותר. אבל ברוב השנים נתניהו היה והינו ראש הממשלה. אורך כהונתו עולה על אלה של בן-גוריון ושמיר. ב1996 רצועת עזה היתה עדיין בשליטת ישראל, והאיומים על מה שאנו מכנים היום "ישובי העוטף" לא נחשבו לרצינים מדי.
מי יכול היה להעלות על דעתו, כי אסון בסדר גודל שואתי אמור להתרגש עליהם? ההתנתקות ב2005 היא שהפכה אותם למקומות ששכניהם מעבר לגבול המגודר לוטשים עיניהם אליהם, נערכים להזדמנות לשחוט את תושביהם.
ספק אם נתניהו זוכר אותו ביקור ממלכתי בבארי, שזכה לתשואות המתיישבים החוגגים, שטיפחו חלום על יחסי שכנות מופלאים עם העזתים. ב1996 הפתיע נתניהו בבואו וכבש את לב המתכנסים בבארי. ב2023 הקיבוץ נכבש בהפתעה בידי מחבלי החמאס. גם נתניהו הופתע. זה יכול היה לקרות לכל ראש ממשלה אחר, אבל מה לעשות, וגדול האסונות והמחדלים אירע במשמרת המתמשכת שלו.
אסון השבעה באוקטובר קרה לאחר עשרה חודשים של הפגנות קשות נגד נתניהו ונגד ממשלת ה"ימין על מלא" בראשותו. היום, כשאנחנו עדיין בעיצומה של הלחימה, כשחיילי צה"ל מסכנים מדי יום את חייהם למען ביטחון ישראל, שוב נעורה תסיסה נגד הממשלה, קריאות להקדים את הבחירות, מלוות בדברי הסתה קשים אנטי-ביבי: "מעוניין למשוך את המלחמה ככל האפשר לטובתו האישית", "לא רוצה להחזיר את החטופים", "מטרתו להרוס את המדינה"... האויב הקשוח קורא את "הארץ" (עברית הרי יודעים ראשי החמאס), שומע את הצמד פלג-את-אברמוביץ שבפיהם רק מאנטרה אחת, ונהנה מהדיבורים שלוחי הרסן הללו, כשהוא מחופר במחילותיו. מודעות ענק קוראות "חייבים בחירות" למנוע "קרע בעם" ורומזות את ההיפך. חידוש ההפגנות ולאו דוקא בעד שיחרור החטופים.
אני מקווה שגנץ ואיזנקוט לא יתפתו לקריאות מן האולפנים לנטוש את הממשלה, באמצע המערכה, במיוחד לקראת ההחמרה בצפון וביו"ש. אלפי המילואימניקים בחזית, שהניחו הכל מאחוריהם כדי להכות בחמאס, מייחלים לאחדות בעורף, להתלכדות לאומית, לאחריות פוליטית. שקט, יורים.
לאיש אין אשלייה: נתניהו של 2024 אינו נתניהו של 1996. במוקדם או במאוחר יהיה עליו לפרוש מהחיים הציבוריים, אך תחילה – תנו לצה"ל לנצח! התחילו לשקם את בארי ושאר היישובים ההרוסים! ומעל לכל – השיבו ללא דיחוי את החטופים!