החיבור בין החיילים הנלחמים בשדה הקרב לבין שאר חלקי העם, שעוסקים בתפילה ובתורה, הוא מתכונות היסוד של עם ישראל, והוא זה שבסופו של דבר מביא להכרעת המערכה.
אנחנו רואים את זה בפרשה שלנו במלחמת עמלק: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". אף הדרך להפיק את המיטב מהחיבור הזה נלמדת מעיון בכמה נקודות בפרשה.
לפני כן, בואו נשים לב רגע לניגוד בין קריעת ים סוף לבין מלחמת עמלק.
בקריעת ים סוף הקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" – לא צריך לעשות שום דבר, אפילו להתפלל לא צריך יותר מידי: "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"! פשוט לנסוע והים יבקע. ואכן, משה רק מרים את ידו והים נבקע ב"רוּחַ קָדִים עַזָּה" ועם ישראל עובר בתוך הים בחרבה.
לעומת זאת, במלחמת עמלק "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק... וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב". כאן זו מלחמה ממשית בידיים וברגליים. אכן, מלחמת עמלק נראית כאילו לקוחה מסיפור אחר. הרי במדבר הקדוש ברוך דואג לעם ישראל להכל, בבחינת "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק": האוכל יורד מהשמיים, יש מן, המים מופיעים בדרך ניסית בבארה של מרים ואף במרה ממש עכשיו היה לנו נס.
מלחמת עמלק שייכת כבר למרחב של ארץ ישראל שבה המלחמות הן פיזיות. לכן מי שמוביל את המלחמה הזאת הוא יהושע. בדומה, מוכרים לכולנו דברי חז"ל: "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ, להעמיד להם מלך, להכרית זרעו של עמלק, ולבנות את בית הבחירה". כלומר, כדי להגיע ליכולת להילחם ברוע בעולם צריך את עם ישראל כשהוא כבר בארצו, כשהוא כבר מבוסס, עם ממלכה מבוססת.
איך זה קורה עכשיו כאן באמצע המדבר? התשובה המתבקשת היא שהרוע העולמי מופיע לא בזמן הנכון, לא בזמן שאנחנו רוצים אותו, הוא מופיע פתאום כשאנחנו לא מוכנים, כשאנחנו עייפים ויגעים. הרוע העולמי פוגע בנחשלים: "וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ" – בילדים, בזקנים ובנשים. זו דרכו של הרוע העולמי. עם ישראל צריך להתאים את עצמו לפי המצב שבו הוא נמצא, כדי להילחם ברוע בדרך המיטבית.
וזה מה שעושה משה. משה אומר ליהושע: מלחמה בעמלק כבר שייכת למרחב שלך. צריך פה מלחמה פיזית: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק". במקביל, משה "נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ-לֹהִים" בידו. על הסיטואציה המיוחדת הזו שואלת המשנה במסכת ראש השנה: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה?" לכאורה, השאלה תמוהה: לידיים של משה רבנו יש היסטוריה מפוארת בעשיית מלחמות! במצרים – משה מרים את ידו ויורד ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, ואף פה בקריעת ים סוף נאמר: "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה" והים נבקע, ועוד ועוד. אם ידו של משה יכולה לעשות את כל הדברים האלה, מלחמה היא לא יכולה לעשות?
נראה שחז"ל מבינים שזאת מלחמה אחרת, לא מלחמה של המדבר אלא מלחמה של ארץ ישראל. בעקבות כך, שואלת המשנה: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה [כזאת]"? הרי, אילו הקב"ה רצה לנצח את עמלק בכח הנס – המדבר היה בולע אותו. אבל במלחמת עמלק הקב"ה רצה שנילחם פיזית, בעוד התפקיד של משה הינו לעלות אל ההר ולהרים את ידיו למעלה - ועל כך השאלה!
עונה המשנה: "אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומכוונים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים". החיבור הרוחני בעם ישראל בין משה, שמרים את ידו, לבין החיילים הנלחמים בשדה הקרב מוביל להתגברות פיזית של האומה. מתוך החיבור הרוחני נוצרת התגברות פיזית.
בנקודה זו צריך לשים לב לכמה דגשים קטנים. דגש אחד הוא הדגש של הרמב"ן שאומר שמשה בכוונה התמקם במקום שיש לו קשר עין עם העם: שמשה יראה את חיילי העם נלחמים, שישים לב לכוחות שלהם וגם שהם יראו אותו. הקשר הזה צריך להיות קשר של מודעות תמידית בין אלה שלומדים תורה ומתפללים לבין אלו שנלחמים.
דגש שני הוא הכוונה. המשנה מופיעה במסכת ראש השנה, מיד לאחר משנה העוסקת בכוונה הנדרשת בתקיעת שופר. בלי כוונה, מעשה תקיעת השופר לא שווה שום דבר. בעל התוקע צריך להתכוון להוציא את השומעים, והשומעים צריכים להתכוון לצאת. אותו דבר בקשר הנדרש בין משה ליהושע ולעם, אלו ואלו צריכים לכוון ליבם לתפילה ולמלחמה.
הדגש השלישי עולה מנקודה מפתיעה באותה פרשיה. כאשר משה מתעייף כתוב: "וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ". אומר רש"י: למה שמו אבן ולא משהו יותר מרופד ונוח? והתשובה היא שמשה נדרש להרגיש גם הוא קצת מהמאמץ של שדה הקרב. כאשר עם ישראל נלחם, גם משה יושב על אבן.
יכולת החיבור הזו חזקה בעם ישראל. זו תכונת היסוד שלנו. אמנם, צריך רק לשים לב לפרטים: כל הזמן להיות בקשר, להתעניין במה שקורה בשדה הקרב, ועל החיילים להתעניין במה שקורה במרחב התפילה והתורה בבתי הכנסת ובבתי המדרש. צריך לשים לב לכוונה, בלימוד תורה אנו מכוונים לחזק את עם ישראל. במקביל, הכוונה המלווה את המלחמה היא להוציא מהכוח אל הפועל את השליחות המיוחדת של עם ישראל במלחמה ברוע העולמי. על כולנו להרגיש בכל רגע נתון את המאמץ הכללי של האומה, להיות חלק מהמהלך הגדול הזה. עם ישראל חזק בזה ובע"ה נתחזק בזה עוד יותר ויתקיים בנו "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל".