רוח מנצחת

בבוקר שמחת תורה קיבל הרב רעי פרץ, ראש מכינת עֹצם, טלפון מהסמג"ד שלו: "קדימה, גויסת". התשובה של הרב רעי הצליחה להפתיע את הסמג"ד: "איזה גויסנו? אנחנו נצורים פה במכינה ביישוב נווה, מאתיים תלמידים בבית המדרש, עם איום שבכל רגע עלולים להגיע מחבלים. תן לי לגמור את זה ואז נדבר", משחזר הרב רעי. "היינו נצורים כ־36 שעות, החבר'ה לא ישכחו את זה לעולם. עברנו פה שמחת תורה עוצמתית ששילבה גם את הכאב. תוך כדי שמענו על נפילתם של אביעד כהן, בוגר בית המדרש לבוגרים, וראובן שישפורטיש, בוגר מחזור י"ב. התחלנו לשיר 'הושיעה את עמך' במשך שעה ברצף. זה נהיה ההמנון של המכינה בחודשים האחרונים".

תוך כדי החג הוקפץ מהמכינה אחד הבוגרים שהיה ברגילה אל הבסיס שלו, אך בדרך ירו עליו מחבלים כשהוא ללא נשק. "הוא התקשר אליי: הרב, יורים עליי, מה אני עושה? מדובר בפחות מ־10 קילומטרים מהמכינה. הוא ברח לחממות והצליח להסתיר את עצמו ועוד לחזור לפה בשמחת תורה ולברך הגומל. עברנו פה את החג ברוממות גדולה של ציפייה לישועה ותפילות וכמובן עם שמירה. זה היה יכול להיות אירוע טראומטי, אך הוא עבר ברוממות".

"פצועי המכינה הם בניי ממש"

ביום ראשון פונו תלמידי המכינה לירושלים. בימים שלאחר מכן השתתפו ראשי המכינה, רבניה ותלמידיה בהלוויות של 13 בוגרים שנפלו בקרבות. "הכאב גדול מאוד. כל אחד עולם ומלואו. היום היה פה אילן מאור, אב שכול, אבא של איתי מאור הי"ד. הוא רצה לראות איפה הוא ישב בבית המדרש", מספר הרב רעי. "הוא היה ממש בחור ישיבה ומאוד התלבט האם לצאת לקצונה. הוא התקשר לכמה רבנים פה וגם אליי להתייעץ. אמרנו לו: מי אם לא אתה תהיה קצין? 'מה שהרבנים אמרו לי, זה מה שאני עושה', הוא החליט, אף על פי שהנטייה שלו הייתה לחזור ללמוד תורה, והוא היה קצין מוביל. זו דוגמה אחת מני רבות. הרבה נשמות, פרצופים, תכונות וגבורה גדולה ששייכת לכל אחד מהם. השבוע בט"ו בשבט המשפחות התחלקו בין הכיתות וכל אחת סיפרה על הבן שלה. זה אירוע היסטורי, כל הסיפורים של המלחמה הם סיפורי גבורה שאין כדוגמתם".

המציאות הכואבת מעידה בעיניו על חשיבות עולם המכינות. "מעבר לכאב ולקושי הגדול, אתה רואה באמת שעולם המכינות בולט מאוד בתקומתה של מדינת ישראל. יותר מ־80 בוגרי מכינות נהרגו פה במערכה, מתוכם כמעט כ־30 הם רק מעצמונה ועלי. אפשר לראות כיצד המפעל שהגו לפני 35 שנים הרב אלי סדן והרב יגאל לווינשטיין ואבא שלי המשיך בעקבותיהם הוא מפעל שיש לו השפעה עצומה על רוח הלחימה, על העוצמה, על הגבורה ועל היכולת להעמיד קצינים רציניים".

הרב רפי פרץ, האב ונשיא מוסדות עֹצם, מוסיף נופך משלו: "זו חבורה שמסרו נפשם, מאז מגש הכסף לא היה כל כך נכון המשפט 'במותם ציוו לנו את החיים'. אנחנו פה במכינה במלוא הכוחות שלנו מנסים להסביר על מה האנשים הללו מסרו את הנפש ומכינים את הדור הבא להיות אידיאליסט, לאהוב את העם והארץ, לומר הנני. במובן הזה לא רק שלא קרה שום דבר אלא האירועים רק גרמו לנו התעצם ודייקו עוד יותר את המגמות, את תחושת הייעוד ואת תובנת הזהות היהודית שאנחנו נלחמים עליה ומאמינים בה בכל מאודנו".

הרב רפי מדגיש כי הוא גם לא שוכח את העבר. "13 בוגרים מאותה שבת ואילך, ולצערנו הרב הקיר פה מלא בעוד נופלים מהעבר", הוא מצביע על תמונות הנופלים לדורותיהם בחדר הזיכרון של המכינה שבו אנו יושבים. רק לאחרונה סגרה המכינה מעגל כאשר דובר צה"ל הודיע על חיסולו של תיסיר מבאשר, מפקד גדוד של ארגון הטרור חמאס בגזרת צפון חאן יונס. מבאשר היה אחראי בין השאר לפיגוע שאירע במכינה לפני 22 שנה, שבו נרצחו חמישה תלמידים וכ־21 תלמידים נפצעו. "אני שמח שהדין מוצה. כואב את הכאב של חמשת הנופלים שלנו ושל הפצועים, לעולם ותמיד. זה מצוין שתפסו והרגו אותו. סגרנו מעגל, הרוע חוטף, הקב"ה נותן לכל אחד כפי מידתו. במה אנחנו עסוקים? בלהמשיך לבנות, לשמוח ולאהוב את העם שלנו, לא למחוא כפיים על הרשעות הזאת".

חוץ מהנצחת זכר הנופלים עוסקים במכינה בליווי של פצועים רבים, בהם עשרות פצועים בוגרי המכינה. "כרבצ"ר במילואים אני מבקר כל הזמן בבתי החולים ומרגיש חיבור לכולם. אני רואה כיצד מחלקת טיפול נמרץ בסורוקה מלאה פצועים מורדמים ומונשמים, כאשר ההורים לצידם יומם ולילה בוכים ומצטערים. לכולם אני מרגיש קשר עמוק, אבל ברור שהחבורה מהמכינה זה בניי ממש".

הרב רפי מתאר ביקורים אצל בוגרים: "בפעם הראשונה שביקרתי את פ', מפקד אגוז, הוא בקושי זז. ביקור אחר כך בקושי הצליח לשבת, וביקור לאחר מכן כבר ישב על הספה. בפעם הרביעית הוא כבר הלך לבד ובפעם החמישית הוא כבר היה בבית, נס ממש. הוא נפצע אנוש בכיסופים וכדי שהוא לא ימות זרקו אותו בין השיחים. מי שמצא אותו היה מג"ד גדוד שקד של גבעתי, גם הוא בוגר המכינה. הוא שלף אותו ואז ראה שזה הגיס שלו, והביא אותו לבית החולים על טיפת הדם האחרונה".

"הם המלאכים של הקדוש ברוך הוא, הוא שומר עליהם", מגדיר הרב רפי. "יש לנו בוגר בשם יצחק, מפקד פלוגה, שראה חייל במצוקה. הוא הסתער כדי להציל אותו וחטף כדור שפגע בעמוד השדרה שלו וכרגע שיתק אותו. הוא בכיסא גלגלים, בעזרת ה' שיצליח לעמוד על הרגליים. כרגע הוא מחזק את כל המחלקה, עובר מפצוע לפצוע, מדבר עם החבר'ה ושולח הודעות ללוחמים בעזה".

הרב רעי מוסיף סיפור אישי משלו על ניסים שקרו לפצועים. "פגשתי בשבוע שעבר בתל השומר בוגר שלנו בשם מתן, קצין בגבעתי, שסיפר לי שבקרב עם מחבלים בכפר עזה הוא קיבל כדור בבטן. הכדור יצא מעמוד השדרה ובניסים פינו אותו מהר. הוא הגיע לבית החולים בזכות המסוק היחיד של איחוד הצלה עם דופק 8 וקיבל 12 מנות דם, ועכשיו ראיתי אותו הולך על הרגליים. פגשתי גם את אורי, בוגר שלנו שהוא קטוע רגל. הוא קיבל נ"ט בצפון ומספר שהשאלה שנשאלת הכי הרבה במחלקה היא מתי חוזרים להילחם. השיח הוא שקיבלנו עכשיו את החיים במתנה, חיים מחדש, עם רגל או בלי רגל".

לדברי הרב רעי, הבוגרים מחוברים אל הקב"ה בכל צעד וצעד בלחימה. "דניאל, מפקד פלוגה מסייעת בגדוד 13 של גולני, ניהל את כל הגזרה בעוטף מול עשרות מחבלים. 'זה היה או אני או הם', הוא סיפר לי. הוא נכנס גם לעזה, ובאחד הבתים הרגיש משהו מוזר. הם הסתכלו למעלה וראו המון חוטים. פתאום שמו לב שליד שמיכה שנמצאת לידם יש חמישה בלוני גז עם חומרי נפץ מוכנים. הוא דיבר איתי על מה רצון הקב"ה ממנו. זה בוגר שלנו שמחובר לשורשים, למקורות. בסוף אין לנו מקור אנרגיה יותר גדול ממה שהחיה את העם כל השנים - החיבור לעצמו, למסורת, וחיבור לארץ לא בגלל שזה מקלט בטוח אלא כי יש לנו זכות היסטורית והבטחה לאברהם אבינו. אנרגיה אדירה, לא חיבור של שבעים שנות ציונות אלא חיבור של 3,335 שנות העם הזה, שכולם מנסים להרוג ולהשמיד אותו ויש בו משהו עצום שצולח הכול".

בשליחות ראש הממשלה שרון

מכינת עֹצם הוקמה בראשית שנות התשעים ביישוב עצמונה על ידי הרב רפי פרץ. לאחר הגירוש מגוש קטיף עברה המכינה לחולות חלוצה, תחילה ביתד וכיום בנווה על גבול מצרים. "לצערנו הרב גורשנו מגוש קטיף, לא בנינו ותכננו שום דבר חלופי. קיווינו שנהיה שם, אבל אמרנו שאם נצא נשבור את הראש מה יהיה הלאה. למחרת התקשר ראש הממשלה אריק שרון וביקש לדבר איתי בארבע עיניים. אנחנו הכרנו היטב", מספר הרב רפי. "יום אחרי גירוש הוא אומר לי: תראה, יש מקום בארץ הזאת שלא הצלחנו ליישב אותו מאז קום המדינה וזה חשוב לעם ישראל - חולות חלוצה. אני יודע שקשה לכם, אבל אני רוצה שתיקחו את המשימה הזאת. באופן אינטואיטיבי, כשראש ממשלה מבקש משימה לאומית ציונית חלוצית – מיד אני אומר כן. כשבאתי לבדוק על מה הסכמתי הבנתי שאנחנו הולכים להיות היישוב הדתי היחיד במועצה, יחד עם בני נצרים, מתוך 31 יישובים של השומר הצעיר. אמרנו: מתאים לנו. כמשפחות, כמועצה, כחבורה, אנחנו בתוך עם ישראל, רצינו להוסיף את הנופך שלנו".

יש תוכניות לחזור לגוש קטיף?

"אם ראש הממשלה ייתן את המשימה הזאת אין לי שום דיון. אלו חבלי ארצנו, היינו שם, גרנו שם וסולקנו משם בשטות שאין כדוגמתה. אנחנו נכונים לקיים את מצוותה של מדינת ישראל ושל עם ישראל אם יהיו מוכנים שנחזור".

בשנים האחרונות הוקמו גם שלוחות של המכינה, כמו מכינת כאייל באופקים ומדרשת רינה בשלומית. נשיא המוסדות הוא הרב רפי פרץ. החל מפברואר 2019, עם כניסתו לפוליטיקה, העביר הרב רפי את שרביט ראשות המכינה לבנו הרב רעי (44), אז מחנך בתיכון הימלפרב, בוגר ישיבות הר המור ומצפה יריחו וחתנו של הרב נחום רכל. "בוקר אחד, לפני שיצאתי לפוליטיקה, אמרתי לתלמידים שלי: יש לי בשבע ועשרים פגישה עם מורי ורבי הרב יהושע צוקרמן זצ"ל. בשמונה אני חוזר למכינה, או שאני ממשיך או שאני אומר מי ממשיך אחריי. בהוראת הרבנים שלי נפל הפור, והלכתי לפוליטיקה בנפש חפצה. מאז הרב רעי הוא ראש המכינה, לא רק ממלא מקום שלי". הרב רעי מחייך: "עד היום אני מחכה לחפיפה". הרב רפי מצידו גומר עליו את ההלל. "אני מאושר שהוא נעתר לתפקיד, כל מה שעברנו ומה שהמכינה צומחת ומתפתחת זה בזכותו, בזכות הטהרה והתורה הנפלאה שלו. עד שהוא התחיל היינו אב ובן יחד באותו מקום, עכשיו אנחנו יותר מכל דבר אחר כמו שני חברים טובים. הוא החבר שאני מדבר איתו הכי הרבה".

הרב פרץ משמש כאמור כנשיא המוסדות וממשיך ללמד בהם באופן קבוע. "אני מלמד המון, אך על פיו יישק דבר. הוא עושה וקובע. הוא מתייעץ איתי הרבה, ואני שמח בזה ומשתדל לעזור במה שאני יכול". הרב רעי שוב מחייך: "כל הזמן אני אומר שאני ממלא מקומו בהיעדרו. היה צריך פה להיכנס לנעליים גדולות. לא היה לי זמן לחשוב יותר מדי והייתי צריך לרוץ קדימה".

במהלך השנים עברה המכינה משברים רבים, שהאחרון שבהם הוא גלות של חודשיים מנווה לישיבת הר המור בירושלים בתחילת המלחמה הנוכחית. "המכינה עברה את כל המשברים: פיגוע במכינה, פצמ"רים, גירוש מגוש קטיף, מעבר למבנה זמני, עוד מבנה זמני, מבנה קבע, קורונה ועכשיו המלחמה. חודשיים היינו מחוץ למקום שלנו", אומר הרב רעי. "התקשרתי לגיסי הרב משה שטרנברג, בנו של הרב עמיאל, התארגנו למעבר לישיבת הר המור וחזרנו ללמוד, כי באמת הכיוון היה כל הזמן איך ממשיכים". הרב רפי מוסיף: "היו חבר'ה שישנו בחניות, כל הצוות גר במלון וחצי ממנו היה מגויס".

למרות הכול התלמידים לא עזבו. "לאורך כל התקופה לא עזבו תלמידים. למרות ששיעור א' היו אצלנו בסך הכול באלול, הם נשארו ונסחפו עם הרוח שלנו. בכל יום חמישי או שישי הלכנו למקום אחר, למחנה יהודה, לתלפיות או לתל השומר, להפיח שם רוח. הייתה לנו כיתה שעשתה סעודה שלישית בכיכר החטופים בתל אביב. הם היו בטוחים שיקבלו שם אבנים, אבל כולם מספרים על החיבור שנוצר, כולם ראו משהו עוצמתי ורצו להתחבר אליו. כל זה מתחיל מאבא שלי. יש פה רוח חזקה, רוח אדירה שמרוממת ונכנסת לעצמות. היא נשארת גם הרבה שנים אחר כך ולא נעצרת".

הרב רעי מספר על הרוח שהחזיקה את המכינה גם במשברי העבר: "ביום שגורשנו והרסו את הבית שלנו בגוש קטיף אחיינית שלי התחתנה. אבא שלי ערך את החופה ואמר: ב־12 דקות הם הרסו את הבית, אבל הם לעולם לא יוכלו להרוס את הרוח, את זה צריך לבנות וזה נבנה מתחת לחופה. הרוח שאבא שלי הכניס למקום, האידיאליסטיות, החלוציות והאהבה לעם ישראל ולתורה היא כובשת. בוגרים שלנו רק סיימו את הלחימה ומיד באו לשאוב כוחות. היה ברור לנו שכשנוכל לחזור לנווה אז אנחנו חוזרים. הדבר שהיה לי בראש כל הזמן זה איך אנחנו ממשיכים את העוצמה ואת הרוח, ולכן ברגע שהיה פה צורך עצום של חקלאים שקרסו, זה מה שעשינו כל היום ויותר מ־200 חבר'ה התפזרו אצל החקלאים. עד היום כל יום יוצאות שתי כיתות לעזור לחקלאים. תבוא בשמונה בבוקר ותראה איך מתנפלים עליהם, ממש גונבים אותם. זה לא היה פשוט לחזור, וגם להסביר את זה להורים, אבל אחרי שקיבלנו את האישורים הביטחוניים ראש המועצה שמח. החזרה עשתה המון טוב לחבר'ה ולאזור והמון טוב למדינה. בסוף האזורים הללו צריכים להיות מיושבים".

"באושוויץ לא ראיתי דברים כאלה"

הרב ובנו לבית פרץ עברו גם תקופות ארוכות במילואים, הרב רעי כמפקד פלוגת שינוע במילואים והרב רפי כרבצ"ר במילואים, שממלא תפקיד חשוב מאוד במחנה שורה. "אני מפקדת פלוגת שינוע שאחראית על 15 משאיות של נהגים שמובילים סולר, מים, תחמושת ומזון", מספר הרב רעי. "התאמנו כמה שבועות והתחלנו להיכנס. זה תפקיד טכני, אבל לאט לאט הפכנו להיות הגדוד המבוגר האחראי של החטיבה. הילדים האלה בני 19 והם צריכים כוח. ניהלתי עשרות שיחות קטנות עם חיילים שנמצאים בפנים, וזה נתן להם הרבה כוח. היו חיילים שהוציאו באמצעותי מכתבים להורים". הרב רפי מחייך חיוך גדול ומעיר: "חזרנו להיות בני אדם שמסתכלים זה לזה בעיניים".

הרב רעי ממשיך: "באחת ממוצאי השבתות עשיתי לחיילים עשרות הבדלות, זכות מאוד גדולה. במשך שבוע וחצי עשינו מבצע, כל לילה העמסנו עצירים על המשאיות שלנו. ממש היינו שותפים למעצרים ולאיך ממיינים אותם. אנחנו צריכים להדגיש את מה שקורה באמת: צה"ל במיטבו, בעוצמה, בכוחות. חבר'ה מגדוד 614 סיפרו שהם מרגישים שהם עושים היסטוריה, 'יהיה כתוב בספרי ההיסטוריה שפוצצנו 15 בניינים ממולכדים בשאטי ובזכות זה ניצלו חיים של חיילים', הם אמרו. אבא שלי אומר כבר הרבה זמן: צה"ל לא דיבר במושגים של ניצחון. עכשיו האוגדונרים, המח"טים והקצינים מדברים במושגים של ניצחון וגם לא מתביישים לקרוא בשם ה'. בכל כניסה לעזה, כולל אנשים שאי אפשר לראות את הקשר בינם ובין תורה ומצוות, צועקים תפילת הדרך. ביציאה מהקרב המח"ט שלנו בירך בדמעות ברכת הגומל".

הרב רפי מוסיף: "כל מה שהיה עד השישה באוקטובר נמס, הביחד של עם ישראל הכריע ומנצח הכול, זה ברור. עכשיו הנשמה של עם ישראל מרגישה את זה. אנחנו התבלבלנו בשנה החולפת, לצערנו הרב שילמנו על זה מחיר כבד מאוד בשבת שמחת תורה, אבל עם ישראל אמר: אנחנו לא עוזבים את המשימה, הטוב האלוקי של העם הזה ינצח את הרוע בהתגלמותו. לא רק שזה היסטורי, זה תנ"כי. בתנ"ך בקושי נמצא אירוע עמוק כמו האירוע הזה שבו אנחנו יודעים מי אנחנו, שייכים אל הטוב הזה, יש מולנו רוע והטוב ינצח את הרע עד כלות".

הרב רעי מחזק את דבריו: "יש ממש מריבות בין החיילים מי נכנס כל לילה, אף על פי שהם יודעים שיכול להיות שהם לא יחזרו". הרב רפי מוסיף: "עכשיו שחררו חטיבה שיושבת בקו הגנה בצפון. הם אמרו למפקד האוגדה: אנחנו מתביישים לעזוב את המקום, אנחנו נחזור הביתה ואנשי קריית שמונה לא יחזרו הביתה? לא עולה על דעתנו הדבר הזה. זו ערבות הדדית ממקום חדש".

ובמסגרת הערבות ההדדית, הרב רפי מספר על תפקידיו ברבנות הצבאית, שאחד מהם הוא לחתום על טופסי חליטה של המת, הרשאה שמסורה לרבצ"ר תת־אלוף הרב קרים ולתת־אלוף במילואים הרב פרץ בלבד: "ביום שישי שאחרי השבת הקשה הרבצ"ר ואני חלטנו את החלל ה־296, כאשר יום לפני כן היו 87 הלוויות. אי אפשר לדמיין את המסירות של העוסקים במצווה של הבאת קדושי ישראל לקבורה יום ולילה. צוותי חליטה שעבדו מסביב לשעון, בהם רבנים גדולים ודיינים שלבשו מדים וחקרו. הם היו הממליצים בשבילנו על החליטה. זו מערכת שעבדה קשה, ועד עכשיו מאות חבר'ה של הרבנות זוחלים על כל רמז בקרקע ומחפשים סימנים להביא לקבורת ישראל. רבים מהספקות מצאנו, זו עבודה שאי אפשר להאמין. היה צריך לעבוד פי עשרה מצוק איתן, עם תעצומות נפש גדולות, לא התכוננו לזה. הרגשנו משב רוח אלוקי שאומר לנו: תגדלו אל המשימה הזאת. היו אצלנו קב"נים ואין אחד שקרס, למרות מה שהעיניים שלהם ראו. אני הייתי באושוויץ, באושוויץ לא ראו דברים כאלה".

אתם חושבים על צורך בליווי בוגרים שיחזרו מהקרבות ביום שאחרי?

הרב רעי: "יש לנו מערך ליווי בוגרים שפרוס ברמה ארצית. יש גם בתים שיש בהם באופן קבוע שיעורים, בירושלים, בתל אביב ולפעמים באריאל ובהרצליה כחלק מתוכנית הדר. כשאנחנו שומעים על כל יציאה של גדוד מעזה, מיד אנחנו מחפשים את התלמידים שלנו. במקביל רבנים שלנו מבקרים את המשפחות השכולות והפצועים מהקרבות". הרב רפי מוסיף: "אנחנו מחתנים את רוב הבוגרים ועושים שבתות לזוגות ולחיילים פעמיים בשנה. מדובר על בית ענקי של תורת חיים שמזדהים איתה ושמחים בה, עם הרבה רוח וצניעות. איפה יש מ"פ בגיל הזה שנכנס ויוצא כל לילה מעזה? כשלרב רעי יש כמה שעות הוא בא לישיבה, נותן שיעורים, חוזר הביתה לחמש דקות ועף חזרה. כולם רואים, זה שווה אלף מילים. לא בכדי מאות כבר הגיעו לכאן לבדוק את המכינה לקראת לשנה הבאה, למרות הלחץ והפחד מהימצאות בעוטף עזה".

יחצנות זה לא בשבילם

מדוע במכינה מתחמקים כל השנים מראיונות, כולל במלחמה הנוכחית? גם אצלכם יש ריבוי לוחמים ונופלים.

"כשמפקדים אומרים שהחבר'ה שלנו לוחמים וחזקים, זה בסדר. כשאנחנו שומעים שאומרים: תדע לך, החיילים שאתם שולחים הם צנועים, מכבדים, הולכים ומפקדים עד הסוף - אנחנו מרגישים שזה המקום שלנו. מחנכים פה להמון צניעות ואידיאליסטיות באמת לשמה, יחצנות לא משתלבת לנו עם זה", אומר הרב רפי.

הרב רפי חותם את השיחה: "בשבת שמחת תורה עם ישראל החליט שהוא עולה קומה. שלושה וחצי חודשים של חצי מיליון חיילים בערך במילואים ובסדיר, זה אומר שעם ישראל החליט שלא זורמים עם המים אלא אנחנו הפרק הבא בתנ"ך. כולם הבינו שפגעו בציפור הנפש של העם הזה, בזה שאנחנו עם ישראל בארצו, אז אנחנו נילחם על כך, נאמנים לייעוד, לרוח ולזהות היהודית שלנו בעזרת ה'. לזה אנחנו מחנכים. אני מאמין שעם ישראל מתקדם לשם".

וכאילו כדי להוכיח את דבריו על צניעות ומעשיות, כשעם תום הריאיון מגלה הרב רפי כי זו הפעם הראשונה בחיי שאני מגיע ליישוב נווה ולכל חבל שלום, ההלם מומר מהר מאוד למעשה. הוא מוביל אותי אל בית המדרש, דופק על הבמה המרכזית, וברגע שהרעש בבית המדרש פוסק אני מברך "מציב גבול אלמנה".

***