הלב שלהם בעזה

"זה משוגע, זה מטלטל אותך. למרות שלגמרי המשכתי בחיים, ואני כבר לא עם החברים שלי משם, ברגע אחד זה מחזיר אותך. ברגע שתיפתח האופציה – אני חוזר לגור שם". אהוד דהן היה נער בן 15 כשנעקר מביתו בנווה דקלים, אי אז לפני 18 שנה. הוריו נישאו במקום והמשיכו לגור שם כאברכים, ולאחר מכן נטמעו ביישוב כמשפחה. הוא גדל בחולות, ואת הגירוש מהבית שאהב הוא נושא עימו כרגע טראומטי. אבל מאז הוא הספיק לבנות את חייו: הוא נשא אישה ואיתה הוא מגדל את שני ילדיהם בדירתם הירושלמית, התמקצע בתחום מדעי המחשב ולאחרונה אפילו קנה בית משל עצמו.

השגרה הזאת הופרה לאחר שמחת תורה, כשדהן גויס ללחימה בעזה. 66 ימים הוא עשה שם, אבל מהרגע הראשון שכפות רגליו דרכו על החולות הזהובים, המוכרים להן כל כך, ועיניו שזפו את נופי הדיונות שלתוכן גדל, הכול חזר אליו. את סערת הרגשות שמילאה אותו ברגעים הללו תיאר דהן במילים שהובאו בפתיח, והוא מוסיף עליהן: "ממש תיעדתי לעצמי את הכניסה הראשונה לעזה. היה מאוד מיוחד ומרגש לחזור לנוף הזה". הוא אומנם שירת בצפון הרצועה, באזור נצרים, אבל הים הוא אותו ים. "לראות את נופי הרצועה, את החול הנקי, היה מאוד מיוחד. כל הזמן חיכינו לרגע שנגיע לים. תוך כדי המשימות, כשאנחנו בפנים, אני רוצה רק לגעת בים. לבסוף הייתה הזדמנות שיכולנו להגיע ולהיכנס לרגע למים. לקחתי בקבוק ומילאתי אותו בחול בשביל אמא שלי, וצילמתי משם תמונות למשפחה שלי שמתגעגעת לגוש מרחוק".

מאז, כאמור, התוכניות אצל משפחת דהן הצעירה השתנו קמעה. "תמיד היה לנו בבית דיבור מעורפל שנחזור לשם ונגור שם. תמיד סיפרתי שאני מהגוש, התגאיתי בזה. יש לנו בבית אלבומים, לוחות שנה ובגדים כתומים של הגוש. מדי שנה הלכנו למוזיאון גוש קטיף, אך לא חשבנו שלחזור לשם זה משהו שבאמת יקרה. אבל בשנייה שהתחילה המלחמה בעזה, כשהתגייסנו וחזרנו לשם, אמרתי למשפחה: אומנם קנינו בית שאנחנו אמורים לעבור אליו בחודשים הקרובים, אבל עכשיו צריך לתכנן מחדש, כי חוזרים לגור בנווה דקלים. אני אשנה את התוכניות, זו לא החלטה קשה, הרי כל כך יפה שם", הוא אומר בגעגוע.

אבל דהן רוצה לחזור ולגור שם לא רק מטעמים נוסטלגיים. כמי שגר במקום והכיר היטב את כל העמדות הצבאיות והמעברים, ברור לו שנוכחות ישראלית אזרחית היא הדבר הנכון ביותר ליום שאחרי. "ראינו מה הם מסוגלים לעשות, מאיזה כיוון שלא נסתכל על זה – הכי נכון זה להיות שם. זועק שזה הדבר הנכון והפשוט לעשות".

"זה ריאלי ורציונלי"

התמרון העמוק שהתנהל השבוע בחאן יונס שחרר אל העורף סרטונים מרגשים במיוחד. לוחמים, חלקם בני גוש קטיף בעצמם, הגיעו אל פאתיה המערביים של חאן יונס, האזור שבו שכנו יישובי גוש קטיף ובראשם נווה דקלים. אחד הלוחמים הצטלם כשברקע בניין בית הכנסת של היישוב גדיד, שבאורח פלא השתמר כמעט בשלמותו. לוחם אחר צילם מנקודת תצפית את בניין המועצה האזורית חוף עזה, אולם הספורט ומבנים נוספים באזור נווה דקלים. החלום שבער באלפי לבבות שבורים כמעט 20 שנה קורם אט אט עור וגידים ומתחיל להתגשם מול העיניים.

כאמור, לא מעט לוחמים שמסתערים כעת על האויב ברחבי הרצועה גדלו בה כילדים וכנערים. כך גם חמשת חברי שבט עוז מהיישוב עצמונה מצאו עצמם לוחמים במקביל בתוככי רצועת עזה. חלקם מצאו עצמם בלב זירות קשות במיוחד, שותפים במעשי גבורה. מוטי פלדמן, אחד מבני החבורה, מספר ש"ברוך ה' אני ועוד שני חברים מעצמונה חזרנו בחתיכה אחת".

הוא גדל להורים שהספיקו להיות בעצמונה של סיני, ולאחר מכן עברו לעצמונה של גוש קטיף. "הייתה לנו ילדות מדהימה בגוש", הוא נזכר, "להוריד נעליים, חול - ולים. היו אומנם הרבה טרגדיות, אבל האווירה הייתה מאוד אידיאליסטית. יצאנו למבצעים, בתור בחור הייתי פעיל במטה המאבק נגד הגירוש. הנוער הקים גבעה של היישוב בשם כרם עצמונה". הגירוש תפס אותו בתפר שבין סיום הישיבה לתחילת הטירונות. את דפיקות הדלת של הקצינים, שבישרו אז בשורת איוב מסוג אחר, הוא זוכר היטב. גם את תחושת השבר, את חוסר האונים מול חיילים שטופי מוח ואת הכתף הקרה שקיבלו מהתקשורת ומהציבוריות הישראלית. אבל בהתאם לדרך שבה חונך, פלדמן התגייס לצה"ל זמן קצר לאחר מכן.

גם הוא בנה את חייו לאחר הגירוש, נישא למיכל ולהם שמונה ילדים. מזה 15 שנה הוא מתגורר ביישוב ענב שבשומרון ומשמש יושב ראש מזכירות היישוב. במסגרת תפקידו הוא עוסק רבות בפיתוח ההתיישבות בשומרון, מתוך הבנה שמלווה אותו עוד מאז שמדובר בערך עליון. "אני מבין שאם נדאג שפה יהיה היקף גדול של התיישבות, לא יקרה שוב מה שקרה בגוש".

אבל רק כשהתגייס ללחימה בעזה הבין פלדמן פתאום שהשנים שעשה בגוש מלוות אותו לאורך כל תחנות חייו. כשלושה חודשים לחם ברצועה, והשתחרר רק לאחרונה. "הלחימה בעזה הבהירה לי עד כמה החיים שהיו לי בעצמונה ליוו אותי כל השנים, עד כמה כל מה שהיה שם הוא המנוע שלי עד היום. ההבנה הזאת שהתיישבות היא התשובה לכל הטרור הזה, ושהמחיר היחיד שאפשר לגבות מחמאס הוא טריטוריה, כי חיי אדם לא שווים בעיניהם כלום. רק חיבור שלנו לארץ יבטיח את הקיום שלנו פה".

גם הוא מתאר תחושות דומות לאלו של דהן במפגש הראשון שבו הכיסופים הפכו למציאות. "פתאום הכול חזר אלינו בבום. בצפון הרצועה ראינו את ניסנית. פגשנו את החול, את הים. היינו בלילה במלון שהפך למוצב של חמאס, שנמצא על הים. עם רעש הגלים ברקע ישנו כמו תינוקות בעריסה. חזרנו הביתה", הוא נרגש ומשנן: "חזרנו הביתה".

ילדיו של פלדמן כבר מודאגים, הם יודעים היטב עד כמה אביהם רציני בכוונותיו לשוב להתגורר בחוף עזה. "הם שואלים אותי מה יהיה, איך הם יעזבו את החברים. ברגע שמתאפשר אני הראשון שאורז ועובר לשם. זה מדובר אצלנו ברמה היומיומית. זו המשימה שלנו". הוא לא מתרגש מהבלבלת שמשדרת התקשורת והממשלה בנושא הזה. "התיישבות יהודית בעזה זה ריאלי וזה רציונלי, כל השאר בלבולי מוח. בכניסות לעזה הייתה תחושה של עוצמה, שכל העם מאחורינו. התחושות קיימות בצורה הכי תמימה, שחוזרים למקום הזה. אני כבר שם. אני יודע שזה תהליך, שזה לא יקרה ביום אחד, אבל צריך להגיד את זה, לשים את זה על השולחן. צריך לפעול למען זה. זה יתחיל אולי בקבוצה קטנה, כמו מודל חומש, אבל בסוף יבינו שאין ברירה. זו האפשרות היחידה שלנו לחיות כאן".

לא כל העקורים זכו כבר לחונן את עפרה של עזה, אבל כשהם שומעים את הדיווחים וצופים בחדשות הלב שלהם כבר נקרע מציפייה, ציפייה שמקננת שם מהיום שבו הושלכו מהבית. אבישי ואביטל בר יהודה, בסוף שנות השישים לחייהם, הם היום כבר סבא וסבתא לשישה נכדים. השניים עברו לא מעט תלאות מאז היום שבו נפרדו מחולות ניסנית שבצפון הרצועה, אבל החוט שמקשר אותם לשם נמתח לאורך 18 שנה.

לאבישי יש זכויות רבות בפיתוחה של ההתיישבות ברצועת עזה בשנות השמונים והתשעים. הוא ואביטל התחילו ברפיח ים, עברו להקים את היישוב שליו, ולאחר שנתיים הגיעו לניסנית שהתחילה להתאזרח. אבישי פעל לקליטת משפחות רבות לגרעין בניסנית, וכך היישוב התרחב והוקמו בו מאות בתים ויחידות דיור. מיישוב של 15 משפחות הפך היישוב ל-300 משפחות, בהן זוגות צעירים וילדים רבים. אולם את כל הפריחה והשגשוג ההתיישבותי שהיה שותף להם נאלץ בר יהודה לנטוש מאחוריו בשנת תשס"ה. "הבית שלי לא היה האישיו", הוא מבקש להדגיש, "כאבנו לאבד את מה שהיה בניסנית: החברה, האחווה, הערבות ההדדית בינינו, לא היה לזה אח ורע. היו שם אנשים פשוטים עם אהבת ארץ ישראל אמיתית, לא כמס שפתיים".

יחד עם משפחות נוספות עברה משפחת בר יהודה למושב הצפוני בוסתן הגליל. כישוריו של אבישי הביאו אותו במהירות להישגים במקום החדש: הם בנו לעצמם בית וגם צימרים, והמושב כולו עבר תנופת פיתוח בזכות מגורשי ניסנית שהשתקעו בו. אבל כל אלו לא הועילו ולו במשהו לנפש הפצועה. "יכול להיות לך בית הכי יפה בעולם, תעסוקה הכי טובה בעולם, אבל הנפש לא רגועה. לא היה לנו טוב שם, לי ולאשתי. המקום לא דיבר אלינו, ולמרות כל מה שבנינו והשקענו שם – לא הייתה לנו שלוות נפש. היה חסר לי הדרום, הבית, האנשים שהכרתי, כל מה שהיה לנו בניסנית. קמנו והלכנו". כך, אחרי תקופה קצרה מאוד בבוסתן הגליל, הותירה משפחת בר יהודה מאחור את ההשקעה הגדולה וחזרה לחיקו החמים של הדרום. תחילה גרו באשקלון, ולאחר מכן עברו לבת הדר הסמוכה.

"אני מכיר את החלומות של אשתי", מספר אבישי, "היא רצתה לחזור לניסנית. מהרגע שיצאנו משם היא כבר רצתה לחזור הביתה". מקום המגורים החדש בבת הדר, מרחק דקות נסיעה ספורות מצפון הרצועה, קירב אותם מחדש אל הבית, שהיה שוב במרחק נגיעה אבל עדיין בלתי מושג. אבישי, שעבד במועצת חוף אשקלון, היה מוביל תיירים באזור נתיב העשרה, כשהוא צמוד לחומה עם עזה ומרגיש את הבית שפועם אליו מטווח אפס מהעבר השני. "אני מסביר לתיירים על נתיב העשרה, אבל בינתיים מסתכל על החומה וחושב על הבית. זה מכרסם בגוף, לא נותן מנוחה לנפש. אני משלם על זה גם מחיר בריאותי".

עם כניסת צה"ל לרצועה גם אביטל ואבישי מייחלים שהחלום הישן יתגשם וישיב אותם לשלווה שכה חסרה להם. "כשהצבא שם – אני יודע שאני חוזר. אני חולה סרטן. אני מתמודד עם זה כבר כמה שנים ואומר לעצמי עכשיו: אני רוצה לפחות להיקבר בחולות ניסנית. אני צריך מרגוע. אם אניח שם את אבן הפינה הראשונה – אדע שהגשמתי מה שצריך".

רק תשובה אחת נכונה

את מחסום הכיסופים שננעל על שערי גוש קטיף לפני 18 שנה, ומתמוסס לאיטו ככל שמעמיקה הלחימה, יש מי שמבקשים לפרוץ ולפתוח לרווחה. כנס מרכזי שייערך ביום ראשון הקרוב, י"ח בשבט, בבנייני האומה בירושלים מאגד שורה ארוכה של ארגונים שמשתפים פעולה בדרישה ציבורית להקמתה של התיישבות יהודית נרחבת ברצועת עזה, כחלק מיעדי המלחמה והשגת ניצחון מלא. לכנס צפויים להגיע אלפי משתתפים, זאת לאחר שנרשמו נקודות הסעה מעשרות מקומות ברחבי הארץ. הרכזים מספרים על התעניינות של מגוון אוכלוסיות מאזורים שונים בהגעה לכנס. בכנס צפויים להשתתף רבנים, פעילי התיישבות, שרים, חברי כנסת, ראשי מועצות מהדרום, משפחות לוחמים ואישי ציבור. במהלך הכנס יוצגו למשתתפים גרעיני התיישבות, מפות ושלבי ההיערכות לקראת השיבה לחבל עזה.

יוסי דגן, ראש מועצת שומרון וממובילי הכנס יחד עם תנועת ההתיישבות נחלה, כבר הספיק להוביל מהלך של חזרת התיישבות לצפון השומרון, ביישוב חומש. כעת הוא חותר ליעד הבא: תיקון עוול הגירוש גם ברצועת עזה. "אנחנו חייבים לדבר על חידוש ההתיישבות ועל היום שאחרי", הוא אומר, "לא עבר חודש מהמתקפה האכזרית בשבעה באוקטובר וממשל ביידן וקיצונים נוספים מהשמאל התחילו להפריח את סיסמאות הדמים והציעו לעשות את מה שקורה בעזה גם ביהודה ושומרון - להקים מדינה פלשתינית בהנהגת הרשות הפלשתינית הרצחנית. הרעיון המסוכן הזה לעשות לאזור הצופה על תל אביב ונמל התעופה בן גוריון את מה שקרה ליישובי העוטף ולהביא עליהם שואה מראה שלא למדו דבר".

דגן סבור שעל הימין להעלות לסדר היום את התביעה לניצחון אמיתי, כהגדרתו: "זה אומר להקים מחדש יישובים יהודיים, ולהתחיל זאת כבר עכשיו בצפון הרצועה, בדיוק כמו המשך הבנייה בחומש, בשא-נור, בכדים ובגנים. היום ברור לכל אדם שפוי שאוסלו והגירוש הם שהביאו עלינו את האסון הזה, לא כמטפורה. מדובר בתוצאה ישירה של האירועים הללו. התיקון לכך חייב להיות בנייה מחדש. אנחנו כחברה וכעם עשינו מה שאף מדינה לא עשתה, עקרנו יישובים והענקנו פרסים לרצחניים שבאויבינו, ובסוף במקום שלום קיבלנו שואה.

"התשובה הנכונה היא אחת: להקים מחדש את ההתיישבות, זה הדבר היחיד שמאיים עליהם וירתיע אותם. צה"ל חייב לתת את המכה הכי כואבת שהוא מסוגל לתת, אבל ההרתעה האמיתית תהיה בשטח. זה מה שיחזק את ישראל וגם יעביר מסר ברור לאויבינו".

דניאלה וייס, יושבת ראש תנועת נחלה, אינה מודאגת מעמדתה הקרירה של הממשלה בנוגע להתיישבות בעזה. "זה לא נכון שהממשלה לא בעד התיישבות", היא מדייקת, "יש שרים וחברי כנסת שקראו ליישב את חבל עזה, וחלקם גם יגיעו לכנס, אבל אנחנו רק בהתחלה. ממשלות זה דבר שמתחלף, אבל הצורך הציוני והביטחוני ליישב את חבל עזה לא ישתנה".

היא מזכירה שקדומים, היישוב הראשון בשומרון, הוקם כמעט שמונה שנים אחרי מלחמת ששת הימים. "היום אנחנו דווקא בתנאי פתיחה טובים יותר משהיינו אז ביהודה ושומרון. כשעברנו מביתנו ברמת גן לקדומים רק 17 אחוזים מהציבור תמכו בעלייה לשומרון. היום חלקים גדולים מאוד בציבור מבינים שבלי התיישבות יהודית בחבל עזה הטרור לא ייפסק".

גם דגן מצביע על תמיכה ציבורית שהוא רואה למהלך: "הקמנו קואליציה של 20 ארגוני ימין שפועלים לתיקון העוול של גירוש גוש קטיף וצפון השומרון. הכנס הזה מעביר מסר רוחבי, גם בזכות מגוון האנשים המשתתפים בו, וגם בזכות הרבבות שיגיעו להיות חלק מהמסר החשוב של הכנס. רוב עם ישראל רוצה בפתרון הזה, וצריך להתגבר על הפחד מהשוליים הקטנים והאלימים שמרבים להופיע בתקשורת. אנחנו נמצאים במלחמה על קיומה של מדינת ישראל וחובה לנצח, וניצחון זה לקחת שטח בחזרה. צריך להקים התיישבות יהודית בצפון הרצועה סמוך לשדרות ומשם להמשיך הלאה".

לתגובות: [email protected]

***