א. הראייה הכוללת
באופן תמידי חל ט"ו בשבט בתחילת ספר שמות הרצוף באירועי שעבוד בני ישראל במצריים, עיתוי הממחיש לנו היטיב את עניינו של ט"ו בשבט.
אמנם ספר שמות נקרא 'ספר הגאולה', אך בתחילתו הוא רצוף בשעבוד קשה במצריים, אז הגאולה לא הייתה נראית כלל לישראל. ברם נראה שדווקא משום כך נקרא הוא 'ספר הגאולה', להורות לנו שהשעבוד והצרות הם חלק הכרחי מהגאולה אף שאין היא נראית וניכרת לעת עתה.
הביטוי המשמעותי לכך היה לאחר שעברו ישראל את ים סוף ושרו את 'שירת הים', בה נאמר 'ויאמינו בה''. וקשה, וכי רק עתה הגיע זמן האמונה, הלא ראו הם ישראל את שידוד מערכות הטבע במכות שהביא הקב"ה על מצריים, וכבר אז היה עליהם להאמין בו?
המענה לכך טמון בדברי רש"י (במדבר טו, מא) השוזר בין שירת הים למצוות ציצית: 'ושמונה חוטים שבה, כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על הים'.
חוטי הציצית נפרדים המה זה מזה, אך מקורם בקשר אחד הכורכם יחד וממנו הם נפרדים, 'להזכיר דכל השתלשלות חיי האדם... באו ממקור העליון סיבת כל הסיבות יתברך', כלשון הנצי"ב (במדבר טו, לח). אכן, לעיתים נראה לו לאדם שרצף אירועים סובבים אותו והוא אינו מוצא את מקורם וההקשר שלהם המוביל אותו אל היעד. כאן באה לה מצוות ציצית, אותה נושא האדם על לבושו במהלך יומו, להזכיר לו שיש להביט במציאות בראייה כוללת ואז נבין שיש מי שמסובב את האירועים וממקור אחד יצאו הם.
הטיב לבטא זאת הרמב"ן (במדבר טו, לח) כשמבאר את דברי חז"ל 'תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד': 'הזיכרון הוא בחוט התכלת, שרומז למידה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל... וזהו שאמרו מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו', והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות, כי בריחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת'.
צבע המים שבים הוא שקוף, אך ככל שמתרחק האדם מהים ומביט בראייה רחבה, הוא נוכח לדעת שצבע המים הוא כתכלת השמים. ראיית התכלת שבציצית מהווה תזכורת חיה למידת 'כל' הכוללת את כל האירועים הפרטיים, רק אם אכן נביט במבט רחב.
ברעיון זה מסביר הרב משה סופר (כי-תשא ד"ה וראית) את תשובת הקב"ה למשה אודות בקשתו 'הראני נא את כבודך', אז השיב לו הקב"ה 'וראית את אחורי ופני לא יראו': 'הנה אנו רואים כמה דברים סיבות מסיבות שונות הנעשים בארץ מתחת, אשר אנו תמהים למה עשה השי"ת ככה. אבל לאחר רבות הזמן אנו רואים ומבינים למפרע הכל כאשר לכל, כל הסיבות תכלית כוונתן כי כולן היו הכנות כדי שיעשה דבר גדול כזה... וזה וראית את אחורי, לאחר שנעשה תכלית הדבר תראה ותבין למפרע מה שהיה ומה שנעשה. אבל פני לא יראו, קודם עשיית הדבר לא יראו ולא יבינו תכליתו'.
נראה שהבנה זו מצויה מכבר באבחנת חז"ל (פסחים נ ע"א) בין עולם הזה לעולם הבא, כאשר על בשורות רעות בעולם הזה מברכים 'ברוך דיין האמת' ובעולם הבא יברכו 'הטוב והמטיב'. הרב יחזקאל לנדא (צל"ח, שם) הביא את ביאורו של הרב אפרים ריישר, המגיד מבראד, שבעולם הזה האדם אינו מבין שלעיתים הרע הוא טוב עבורו, 'כמו החולה שעושין לו תחבושת ויש לו ייסורים והחולה השוטה צועק להסיר התחבושת'. אבל לעתיד לבוא נבין שהכל היה מאיתו יתברך מסובב הסיבות.
נשוב לשירת הים - אמנם ישראל ראו את המכות במצריים, אך עקב היותם בתוך האירועים והשעבוד הנפשי נדמה היה להם שאין כל קשר בין האירועים והם אינם מובילים אותם לגאולה. רק בעומדם על ים סוף התגלה לישראל למפרע שיש מקור וייעוד אחד לכל האירועים.
הבנה זו תעמיד לנו בקרן אורה את דברי המדרש (שמות רבה, בשלח פרשה כג) המציין שבשירת הים תוקן חטאו של משה: 'אמר משה לפני הקב"ה, יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה, והרי טבעת אותו לים, לכך אני משבחך באז, הה"ד אז ישיר משה'.
בקשת משה מפרעה לשחרר את ישראל עוררה התנגדות והכבדה בשעבוד ישראל, אך אירוע זה היה חלק מתהליך הגאולה, אף שבאותה העת לא ניכר הדבר. המילה 'אז' חוזרת על עצמה בדברי המדרש גם בהמשך: 'אז ישיר משה, הה"ד נכון כסאך מאז. אע"פ שמעולם אתה לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה, לכך נאמר נכון כסאך מאז'.
המילה 'אז' מורכבת מהאות ז' המורה על הריבוי הטבעי ומהאות א' המורה על יחידו של עולם שכל האירועים והריבוי הטבעי במציאות ממקור אחד המה והם חלק מתהליך ארוך שיש לו ייעוד סופי. בשירת הים, אותה שרו ישראל בהבנה שיש מקור אחד לכל האירועים הנראים נפרדים, התיישבה מלכותו של הקב"ה, ניכר היה בעולם שיש מנהיג לעולם וכל האירועים מקורם מאלופו של עולם.
זו עניינה של שירה בכלל, כאשר למראית העין כל קול שונה מחבירו אבל ההרמוניה יוצרת מנגינה מופלאה שכל קול מוצא את מקומו וייעודו, כדברי הרב ברוך אפשטיין (מקור ברוך (ח"ד עמ' 1777-1778) המתאר בצורה יפה את התזמורת, שכל קול שונה מחבירו 'ונראה בהשקפה ראשונה שקול כל אחד סותר את חבירו... וערבוביא משונה שוררת בניהם. אבל על האמת אין זה כן וסופו מוכיח כי הן לבסוף נראה תכלית הדבר, כי לבסוף מתברר אשר מכל ערבוב הקולות השונות ומשונות יחד תצא מנגינה יפה וזמרה נאה וערבה לאוזן ולרגש הנפש, תשמח את הלב, תענג את הנפש ותרומם את הרוח'. נמצאנו למדים, גם כאשר איננו מבינים את כל האירועים, ואין אנו רואים את התכלית שבהם, מ"מ עלינו לדעת ששורש אחד להם ותכליתם בוא תבוא.
ב. ט"ו בשבט: השינוי הבלתי-נראה
נראה שזהו גם עניינו של ט"ו בשבט, החל בפרשיות הגלות והגאולה, להורות לנו שהשינוי שמתחיל להתחולל בטבע, אף שאינו ניכר לעת עתה מ"מ בעתיד הוא יעשה פרי. ט"ו בשבט נקבע כראש השנה לאילן, כשההשלכה ההלכתית מכך היא המעבר בין שנות המעשר. כלומר, פרי שחנט עד ט"ו בשבט שייך לשנת המעשר הקודמת, ואילו פרי שחנט מט"ו בשבט והילך שייך לשנת המעשר הבאה.
חז"ל הסבירו זאת כך: 'משום הואיל ויצאו רוב גשמי שנה'. וביאר רש"י, אמנם החורף לא הסתיים, אך עונת הגשמים ממנה ניזון האילן עברה את שיאה, וכעת מט"ו בשבט מתחילים הפירות לחנוט.
ברם, אם נצא למטעים בט"ו בשבט, קשה מאוד לראות חנטה במרבית האילנות (הן לפי השיטה שמדובר על תחילת הפריחה, והן לפי השיטה הסוברת שחנטה היא הוצאת פרי קטן), אז כיצד ניתן לקבוע שתאריך זה מהווה 'לשון מאזניים' לשנות המעשר, למעבר לשנה חדשה?
התשובה לכך היא, שבתאריך זה מתחיל להתחולל שינוי פנימי באילנות, אף שאינו ניכר לנו למראית העין. הירושלמי (שקלים ח ע"א) דן בהגדרות הזמן הקובעות את מועדי עישור בהמה. לדבריו, החנטה בפירות מקבילה לעיבור בבהמה. תחילתו של העיבור אינו נראה במציאות, ולעתים אף המעוברת עצמה טרם יודעת כי מעוברת היא. אולם בשעה זו מתחיל התהליך כבר להתרחש, הכלים מתחילים להיבנות והנשמה נמצאת בגוף.
נדמה שזו כוונתו של רבינו תם (תוספות ר"ה כז ע"א) בהסבר המחלוקת האם בתשרי או בניסן נברא העולם: 'דאלו ואלו דברי אלהים חיים. ואיכא למימר, דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן'.
ט"ו בשבט נמצא בשלב המחשבה, שלב ההיריון 'היום הרת עולם', הניצנים עוד לא נראו בארץ, הטבע אמנם מתחיל להתעורר אך טרם ניכר לנו הדבר. ביטוי לכך מצאנו בדברי הבני יששכר (מאמרי חודש תמוז-אב מאמר ד). לדבריו, לשיטה הסוברת שבניסן נברא העולם, נמצא שט"ו בשבט הוא ארבעים יום לפני יצירת האדם, החלה בתאריך כ"ה אדר. ארבעים יום קודם היצירה לא ניכר במציאות מאומה, ובכל זאת מדובר על יום משמעותי בבריאה ובאדם. להורות לנו, גם אם אין האירועים ניכרים לנו, מ"מ ישנם תהליכים פנימיים מתחת לפני הקרקע שתורמים ומביאים עימם את הבאות, כלשונו של הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים ייטב פנים (ח"ב לימי שובבים ד"ה האמנם יש): 'ביום הזה עולה השרף באילנות והפירות חונטים, אף שלא נראה מבחוץ השתנות מתמול שלשום, עם כל זה נכנס בפנימיותו בתוכו ושורשו לחלוחית ושרף שמזה מתחיל לחנוט עד אשר יעשה פרי'.
אם נבקש להעמיק עוד ברעיון זה, נמצא את דבריו המרתקים של הרש"ר הירש (במעגלי שנה, ח"ב עמ' קח), אשר עמד על כך שהתפיסה היהודית מבקשת לייחס חשיבות ומשמעות לא רק לתוצאה, לא רק למציאות שבפועל, אלא גם למחשבה, לתוכנית, להכרזה ארבעים יום קודם יצירת הוולד. לפיכך דווקא בימים אלו בהם לא ניכרת הפריחה, הלידה וסיום התהליך אנו חוגגים את ט"ו בשבט, להורות על חשיבות המחשבה והתכנית האלוקית.
ג. מאמין וזורע
מה גורם לאדם להאמין שהאירועים בהם הוא נמצא מהווים את שורש הגאולה? כיצד יכול האדם מתוך המציאות בה הוא נמצא וטמון, להרים ראש ולראות מעבר לאופק?
את התשובה ניתן למצוא בטבע, בפעולת הזריעה. הטמנת הזרעים באדמה, מלווה באמונה שזרעים אלו עוד יפרחו, כדברי התוספות (שבת לא ע"א): 'אמר ריש לקיש: מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו'. אמונת, זה סדר זרעים - מפרש בירושלמי, שמאמין בחי העולמים וזורע'.
יתרה מכך, לאחר הטמנת הזרע באדמה הוא נרקב ודווקא מתוך הרקבון עולה לה הצמיחה, להורות לנו שגם אם כעת נראה שהמציאות קשה מ"מ העדר האור הוא זמני ובסופו של תהליך תהייה מכך צמיחה. בכך ביאר האוהב ישראל (ליקוטי תנ"ך, הושע ד"ה זרעו) את הפסוק בישעיה 'זרעו לכם לצדקה'. לדבריו ישנו דמיון בין צדקה לזריעה בכך שהאדם עושה פעולה אשר למראית עין רגילה יש בה כדי תמיהה, כלשונו: 'לעיני בשר ודם נראה שהוא הפסד וכיליון להתבואה... ומי הוא הפתי יסור הנה ויאמר בליבו מה לי לצרה הזאת להפסיד תבואתי שהוא כבר בעין ולאבדה בידיים להצניעה בארץ שתהא נרקבת ולהיות עיני מייחלות ומצפות שתצמח ומי יודע אם תצלח ולא יגיע לה איזה הפסד חס ושלום'. אך 'עם כל זה יבטח בה' יתברך שישלח ברכה והצלחה במעשה ידיו ויעלה מכל גרעין וגרעין כמה וכמה גרעינים'. נמצא א"כ שהזריעה צריכה להיות מלווה באמונה גדולה בכך שהאירועים העוברים על 'האדם עץ השדה' הם חלק מתהליך שתוצאותיו יבואו בעתיד, וכדברי הרב דוד זכות זכר דוד (מאמר שלישי, צז): 'מה שנהגו העולם להרבות קצת שמחה ושלא לומר תחינה ביום ראש השנה לאילנות הוא לרמוז על הביטחון לאדם דוגמת האילן, כי יש לעץ תקווה. וסימן, כימי העץ ימי עמי, דהיינו עץ החיים שנזכה לאכול ממנו ולחיות לעולם'.
אם נעמיק ברעיון זה המצוי בזריעה, שהזרע נרקב וצומח, נבין שהיכולת לצמיחה עוברת דווקא דרך הרקבון. כדי לבנות קומה חדשה יש להרוס את הקומה הראשונה ולהעמיק יסודותיה על-מנת שהקומה העליונה תהייה קיימת. בכך, השבר הוא המנוע לצמיחה והתחדשות, כדברי אוהב ישראל (ליקוטי תנ"ך, ירמיה ד"ה כי): 'כל דבר בעולם קודם שבא לידי השבירה וביטול המציאות אז עדיין לא נגמר שלימות הכלי כי עומדת בכל יום להישבר ולבוא לידי הפסד וכליון. אבל כשבא כבר לידי ביטול ושבירה, ואז נכנס הדבר בבחינת מ"ה. ומזה המ"ה בא התחדשות הארה חדשה להכלי ההוא וזהו שמקיים אותה. כמו התבואה, כל זמן שהיא שלימה בארץ אז אי-אפשר לה שתצמח ותעשה פרי, אך כשהיא נרקבת ובא לידי אפס ואין אז מצמיח הישועה. והבן זה. והנה אף שהשבירה זו הוא כפי הנראה גבורה ודין, אעפ"כ מעוטף בתוכו רחמים גדולים, מחמת שעל ידי השבירה והביטול בא התיקון'.
ברעיון זה הסביר הרמב"ן (במדבר ג, יד) את הסיבה ששבט לוי היה מועט בכמות, זאת משם שהוא לא השתעבד במצריים. השעבוד, הקושי והסבל מהווים מנוע צמיחה, 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ', ומי שלא היה בסבל ובשבר לא הייתה לו צמיחה:
ד. 'כי האדם עץ השדה'
הרב חיים הכהן, תלמידו של הרב חיים ויטאל, כתב שט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, היינו הן לעץ השדה והן לאדם המשול לעץ. לאור זאת עולה, שיום ט"ו בשבט הוא יום שמסוגל לו לאדם הנמשל ל'עץ השדה' לזרוע זרעים רוחניים של תקווה עתידית - לשאת תפילה שאת פירותיה יראה האדם בעתיד, לעשות מעשים טובים כדי לטעת את התוצאות שלהן לעתיד, שכן לדברי המהר"ל (נצח ישראל פ"ז), בעוד ששורשי העץ טמונים בקרקע הרי ששורשיו של האדם הם למעלה 'כי הנשמה הוא שורש שלו, והיא מן השמים... כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים'.
מכיון שזמן זה, ט"ו בשבט, הינו זמן של התחדשות הבריאה, התעוררות הפנימית של הטבע אף כי אינה ניכרת המציאות לעין כל, מכל-מקום זהו זמן מסוגל לו לאדם הנמשל לעץ השדה להתחיל שינוי והתחדשות אישית, 'כי אז מתחילין ימי הרצון והרחמים וישועה תהיה לנו', לזרוע את זרעי העתיד מהם יצמחו פירות טובים ומתוקים, כדברי האוהב ישראל (ט"ו בשבט): 'ופירות האילן הם מצוות ומעשים טובים שהאדם עושה, וצריך להתחדש בכל שנה ושנה להתחזק ביתר שאת ועוז אך ביראת ה' כל היום.
ה. סיכום
הימצאותו של ט"ו בשבט בשבוע בו עוסקים בגלות וגאולת ישראל במצריים, משקפת את התהליך אותו עוברת הבריאה והאדם בכללה, התחדשות הבאה דווקא מתוך שבר וקושי, כזרע הנרקב כדי לנבוט. ט"ו בשבט הוא זמן בו חל שינוי פנימי וסמוי בטבע הבריאה, הוא אינו ניכר לעין אך תוצאותיו עוד בוא יבואו. דרושה אמונה גדולה בתהליך, ראייה כוללת של המציאות, אף שאין התכלית נראית.
ודווקא כעת זהו הזמן הדורש מהאדם להתחדש, לטעת את זרעי עתידו להצמחת הפירות העתידיים.
הכותב הוא רב חוקר ומרצה במכון התורה והארץ