לקראת יום השואה הבינלאומי שוחחנו עם מרים שליסר, גיבורת ספר הילדים 'פפושה', על התחושות העוברות עליה מאז טבח השבעה באוקטובר.
בעיניה מה שביצעו מחבלי החמאס בבוקר שמחת תורה היה קשה ומזוויע אף יותר מהשואה.
"הגרמנים ימ"ש היו אינטליגנטים ועדינים. יונה, בעלי, סחב את אחיו במסע המוות. הם היו הולכים בלילה וביום נחים. הוא היה במשקל שלושים קילו וסחב עוד שלושים קילו. אם הוא היה מוריד אותו הגרמני לא היה מרביץ לו, אלא תוקע לו כדור ועוזב אותו בצד הדרך ואחר כך היו אוספים אותם ומעבירים לקבר אחים".
לעומת זאת, אומרת מרים, מחבלי החמאס "לכלכו ידיים, לכרות ראש לחייל ולמכור אותו, זה סאדיזם. זה יותר גרוע מהשואה", היא אומרת ומספרת כיצד כשבבירקנאו מצא אחיה את עצמו ללא בני משפחתו שהיו אתו הוא פנה ליהודי פולני היכן ההורים, וזה הצביע לעבר הארובה. "הם לא ירו בהם. הרעילו בגז ואחר כך דחפו אותם לקרמטוריום לשריפה, אבל הם לא לכלכו ידיים כמו אלה. לפתוח בטן לאישה הרה ולהוציא את העובר, זה לא מעשה בני אדם".
בעיניה של מרים צדקה נעמי שמר כשקבעה שאם יעשו בנו הערבים כרצונם עוד נתגעגע לסטריליות של הנאצים, כלשונה.
מרים מספרת על החיילים הגרמנים שהתמקמו בסמוך לביתם ובאחד הימים הציבו סולם ואחד ניסה להיכנס פנימה דרך הגדר הגבוהה שחצצה ביניהם. אביה שאל את החייל מה הוא עושה בחצרו והחייל ביקש שיורה לאשתו, אמה של מרים, להתחפש לגויה ולקחת שני שקים עם קלחי תירס ותטחן עבורם את הגרגרים כדי שיהיה להם מה לאכול, ואכן כך היה. לאורך כל אותו לילה ניקו את גרעיני התירס מהקלחים. הגרעינים הוכנסו לשק שנלקח לטחינה ואמה הכינה מאכלים עבור החיילים, מה שאיפשר גם למשפחתה לאכול. הגרמני הפשוט, היא אומרת, התנהג באנושיות רבה יותר מהעזתים שתקפו את ישראל.
כיום, היא מספרת, מאז השבעה באוקטובר היא חרדה וחוששת. את ביתה היא נועלת בכל מנעול ובכל בריח. הנכד שלה צועק אליה לפתוח את הכספת כשהוא מבקש שהיא תפתח עבורו את הדלת. כך גם היא סוגרת ונועלת תריסים ואף את דלתות החדרים שאינם בשימוש על מנת שאם יחדור מישהו לבית דרך החלונות הוא יתקל בדלת נעולה וייכלא בחדר.
כשהיא קמה בלילה היא בודקת שוב ושוב את כל החדרים על מנת לוודא שהם ריקים. מהשכן ביקשה שילמד אותה כיצד לנעול היטב את הממ"ד, וכך בכל פעם שהיא חשה חולשה הא הולכת אל הדלת לוודא שהיא נעולה. ילדיה אומרים לה שאם יקרה לה דבר מה הם יצטרכו לפרוץ את הדלת, ולדבריה הם אכן צודקים, אך גם היא צודקת בשל החשש הגדול שיש בה מאז השבעה באוקטובר. "מאז שזה קרה נהייתי עוד יותר היסטרית".
המנקה שמגיעה אליה פעם בשבועיים היא אם לקצין משטרה בכיר בדימוס שנחשף לסרטונים קשים. באחד הימים היא הראתה לה את אחד הסרטונים הללו, "היא הראתה לי נערה צעירה שהערבים דוחפים אותה מאחד לשני כמו משחק. אחד זורק לה לפיד והשערות שלה נדלקות כמו לפיד חי", מספרת מרים. המנקה אמרה לה שלא תראה לה סרטונים נוספים לאחר תגובתה הקשה כל כך, אבל די לה בשמועות ששמעה כדי להגיע למסקנה ברורה: החמאס נקטו בזוועות מחרידות פי כמה מאלה שנהרו הנאצים.
משואה לתקומה. סיפורה של מרים במלחמת העולם
האזינו גם לסיפורה המורחב של מרים בימי המלחמה שהחלה בהיותה ילדה בת חמש, כאשר פרצי אנטישמיות הגיעו לרומניה והונגריה שעדיין לא נכבשו בידי הנאצים.
מרים מספרת באריכות וברגש רב על קורות משפחתה תחת חוקים אנטישמיים שהלכו וסגרו עליהם, הקריאות לגרש את ה"ג'ידים" לפלשתינה, האלימות ברחובות, הפוגרומים שבוצעו ביהודים שנטבחו ונרצחו. המכות שספג אביה בראשו מקצין נאצי, הנסיעה למחנה שנחשב לאושוויץ של רומניה, שם ניצלו בדרך מופלאה מהעליה לרכבות בעוד חיילים גרמניים מכוונים מכונות ירייה, ממתינים להוראה לפתוח באש על כל יהודי שלא ינהג בצייתנות.
עוד היא מספרת על אחיה שחזר ממחנה עבודות הפרך כשהוא שבור ורצוץ, על העלילות שהוטחו ביהודים כמרעילי בארות, כיצד הגרמנים הקפידו שלא ללכלך את ידיהם בהרג יהודים בידיהם, ואת המלאכה הבזויה הותירו לאספסוף הרומני, על ההפצצות מהאוויר שהבעירו בית אחר בית וכיצד גם כאשר הגיעו הרוסים וכבשו את רומניה נמשכה רדיפת היהודים גם מצד החיילים הרוסים שהיו נכנסים ורוצחים משפחה אחר משפחה מיהודי המקום.
מרים מספרת את סיפורה עד העליה מבוקרשט דרך עלית הנוער בספינת מעפילים שבדרכה לנמל חיפה אותרה על ידי ארבע משחתות בריטיות, שתיים מהן ניגחו את הספינה משני צדדיה, המאבק עם החיילים הבריטיים היה קשה, אך גם בו עלה בידה על אף שהייתה קטנה להפיל למים מספר חיילים בריטיים, אך הספינה כולה גורשה לקפריסין, ולימים שבה לארץ ישראל, וברמת יוחנן חוותה את שלוש השנים שבדמע היא מגדירה כשנות חייה היפות ביותר.