שירת הים: הקוד האתי הראוי לעם ישראל וצבאו

ארבע גישות שונות היו במחנה בשעה שישראל מוקפים מכל עבר על-ידי המצרים, עד שקמה עצת ה' הבלתי צפויה והעבירה את העם מבחן ברוח לחימה ושיעור באמונה.

קיתונות הבוז שנשפכו על בני הציונות הדתית לאחרונה ברשתות ובאולפנים הם בבחינת "הנחשלים אחריך", המנסים להמיס לב אחיהם כליבם. אשרי הבנים שלכך חונכו וברוח אמונית זו הם לוחמים.

בשבועות האחרונים, בשעה שבני הציונות-הדתית משלמים מחיר כבד מאוד בלחימה, נשמעת בתקשורת הישראלית מלבד קולות ענות החלושה, גם ביקורת חריפה על ציבור זה מצד סופר ופילוסוף דגול שבעבר שתה מאותה באר מים חיים. אך דומה כי בהמשך הדרך הוא ודומיו שתו מים גם מבאר שמימיה נעשו עם הזמן עכורים ואף 'מסרטנים', כאשר בהשתלחותם המקוממת הם מטילים דופי באותו 'חינוך קלוקל' שמחנך את בניו לשאוט בלהיטות יתר עלי קרב, תוך מסירות נפש, בדרך שאינה הולמת את הקוד האתי, היונק את ערכיו ממורשת ישראל. תמהתי, מֶה עָשִׂיתם? הרי קוֹל דְּמֵי אחיכם צֹעֲקִים מִן הָאֲדָמָה!

או אז אמרתי, אסורה נא ואראה בפרשת-השבוע, האמנם פגם בעמוד האש ההולך לפני המחנה? כמוצא שלל רב, החכמתי מהפרשה, מתחילתה ועד סופה, על מהות רוח הלחימה ורוח העם הרצויים אשר חשיבותם לא תסולא בפז ומהווים מרכיב יסודי והכרחי בעמנו, ואין לנו אלא להתפעל ולהצדיע לאותו עמוד האש.

הפרשה נפתחת בפסוק: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹקים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹקים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". אומר הכתוב שכדי לעבור דרך ארץ פלישתים, יש צורך ברוח איתנה ונחישות של בני ישראל להילחם, כי אחרת, קיימת סכנה, "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". יעדיפו הם לשוב לגלות מצרים מאשר להחזיק ברומח ולהילחם.

שהרי בהעדר רוח, בעלי ענות חלושה שבהם יאמרו 'וכי למה לנו ארץ ומדינה-עצמאית משלנו על כל אתגריה, קשייה ומלחמותיה', הבה "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה". אמנם לא מדובר באותם פלישתים שבימינו, אך הפלישתים הפריעו לעם ישראל כבר בראשית דרכו לארץ ישראל.

על עניין זה מוסיף תרגום יונתן בן עוזיאל שבני ישראל פחדו וחששו משום שזכרו היטב את שאירע למאתיים אלף לוחמים משבט אפרים, שלושים שנה קודם סיום השעבוד, כשביקשו לצאת ממצרים ולהילחם בפלישתים ונהרגו על ידם.

על מילות הפסוק "כִּי קָרוֹב הוּא" מביא הרב מנחם מנדל כשר זצ"ל מדרש שמדגיש את הצורך להימנע מהורדת רוח העם, ומדגיש שיש כאן 'קל וחומר'. כאשר הקב"ה הוליך את ישראל במדבר בדרך רחוקה, גם אז היו קולות ענות חלושה שאמרו: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", כל שכן אם יביאם בדרך קצרה וקרובה למצרים ולארץ ישראל. לכן, הייתה זו סיבה נוספת ואולי העיקרית, להוביל את עם ישראל בדרך ארוכה ארצה, כשרוח העם ללחימה תלך ותתחזק ותהיה עוצמתית יותר.

ועוד הוסיף בשם רבנו חננאל, שביקש הקב"ה להאריך דרכם של ישראל לארץ כי הדרך הארוכה נוצלה לחיזוק רוחם ואמונתם. כך, דרך הליכתם במדבר ראה העם את האותות הרבים והגדולים כגון ירידת המן, עליית השלו, הוצאת מים מן הצור וככל שנתרחקו ממקום ישוב, גדל האות והמופת.

הפרשה פותחת אפוא בסכנה ממלחמה עם הפלישתים בהעדר רוח לחימה. אך רוחו של עם העבדים שזה עתה יצא לחירות, הלכה והתחזקה לאורך הפרשה. לפני קריעת ים סוף, כשהם מוקפים מכל עבר, נחלק העם לארבע כיתות. ארבע הכיתות הללו מהוות ארבע גישות שונות לגבי מה צריך לעשות, כשכל כת פעלה לפי תרחישיה.

הכת האחת התכנסה בתוך עצמה מתוך ייאוש. כת זו הייתה מוכנה להטביע את עצמה מרוב דכדוך ודכאון. השנייה, ביקשה לשוב לגלות מצרים, והעדיפה לשוב לעבודת הפרך במקום למות במלחמה. השלישית, תלתה מבטה לשמים ושוועה לעזרה אלוקית. רק הכת האחרונה, שלה הייתה רוח לחימה, אזרה אומץ וביקשה להשיב מלחמה שערה.

לבסוף נצטוו ישראל "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". הים נקרע ובני ישראל הלכו בתוך הים ביבשה, והמצרים - טבעו במים אדירים. התברר למפרע שהוויכוחים שגדשו בתוך מחנה ישראל היו ויכוחי סרק. אף לא אחת מכל ארבעת התרחישים שפילגו את העם התבררה כנכונה. באחת, כל ארבע הכיתות התחזקו ברוחם בהבינם ש'רבות מחשבות בלב איש' אך דווקא עצת ה' הבלתי צפויה, היא תקום.

התחזקות ברוח ובאמונה בה' באה לידי ביטוי בשירה אדירה, כשבסמיכות אליה מעיד הכתוב על רוח האמונה שנשבה בעם -" וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". באחת, כל ארבעת הפלגים שרים יחדיו את אותה שירה יחד עם ההנהגה. אך דומה שהמדהים ביותר הוא העיתוי בו התרחשה רוממות רוח זו בעם. היה זה בשביעי של פסח, מיד אחר שקמו רבים מהם מ'שבעה מקוצרת', לאחר שלדברי רש"י לא פחות מ-80% מהעם מתו במכת החושך.

בספר 'תורה שלמה' הביא הרב כשר מדרש שרק אחד מחמישים בלבד יצאו. והנה בכל זאת, זמן כה קצר אחר השואה הראשונה שפקדה את עמנו, מתעשת עם ישראל, אוזר כוח ונעטר בגבורה ושר יחד עם מנהיגו. "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'', 'אז ישיר', למרות האבל הקשה הם שרו לה'. הכתוב בא להדגיש כי ישנן הרבה שאלות שאין להן תשובות ובוודאי שישנו כאב עצום, אך פוצחים הם בשירה מתוך אמונה שהכל מאיתו יתברך.

בשירה זו מודעים ישראל לראשונה גם על יעדם הסופי והוא אף מהווה חלק מהשירה. המלחמה במצרים וטביעת המצרים מהווים רק אמצעי בדרך ליעד, לתוכנית 'היום שאחרי', שהיא – "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". זה עתה חגגנו את ט"ו בשבט בנטיעות, אך הנטיעה הגדולה מכולן היא ביאתו ונטיעתו של עם ישראל בארץ ישראל, ארץ הנקראת מכון למשכן השכינה, למקדש ה', בו עם שלם מכריז: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".

לאורך הפרשה ושירת הים גראף רוח הלחימה במגמת עלייה, והיא מסיימת ברוח לחימה במדרגה אף גבוהה מקודמותיה, במלחמת ישראל בעמלק, בה ישראל כבר נלחמים בעצמם. אחרי קריעת ים סוף התחזק ביטחונם בה', ורק כשהם מלאי תעוזה מעיזים הם להילחם בעמלק. משה מבין את עליית המדרגה ואומר ליהושע משרתו: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק"! - הרי לנו פרופיל רצוי של החייל היהודי. מבחינתו של עמלק לא הייתה זו מלחמה על טריטוריה, שהרי עם ישראל טרם הגיע כלל לארץ, אל זו הייתה מלחמה על הדרך, "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ".

וכשהמלחמה היא אידאולוגית, דרך האויב לזנב בנחשלים, בשולי החברה, בערב רב, מתוך תקווה שמנקודה זו יוכלו להביס את השמנה והסלטה של החברה, שאף היא טרם התאקלמה למצבה החדש כבני חורין. לא בכדי מלחמה לה' בעמלק מדור דור, כי הוא הראשון שניסה לחבל בתוכנית האלוקית לעם סגולה.

תחילה ניסה עמלק להחזירם לעבודה זרה שזה עתה משכו עצמם ממנה, ומשדרך זו כשלה, יצא להילחם בהם. בעת המלחמה משה רבנו מתפלל לזרז ולחזק את יהושע ברוחו "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה" כשידיו פרושות לשמים ונושא תפילה נאמנה לשלום החיילים ומפקדיהם. 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, שכל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלים'. זוהי רוח הלחימה הרצויה שאותה למדו ישראל בהתחזק רוחם מול אויביהם ובהבינם כי ה' הוא המעביר בניו בין כל סוגי גזרות ים סוף.

את חיזוק רוח האמונה והלחימה אנו רואים גם בהפטרת השבת, בשירתה של דבורה הנביאה והשופטת. בשירתה, עם הרמטכ"ל דאז ברק, היא משבחת את הלוחמים ומעמידה עולם מול עולם, את לוחמי ישראל מול לוחמי האויב. "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל" - על אף שמדובר בימים קשים ודאי ישנם לא מעט בתי אבלים. דבורה שרה ומברכת את ה' על רוח ההתנדבות שבעם, "בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה'', ומהללת את הלוחמים האמיצים, את שבט זבולון על שחרף נפשו למות. דבורה שרה ומפיחה בעם רוח לחימה ומצביעה על ההופכי לה, הלוא היא אימו של סיסרא רמטכ"ל יבין מלך כנען.

היא "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב... בְּעַד הָאֶשְׁנָב". היא לא בכתה בביתה פנימה, אלא יבבה בפרהסיה מול חכמות שרותיה, בתקשורת. אין ספק שאם סיסרא, בבכי ובשיח הפומבי החלישה את רוח לוחמי כנען, לוחמי צבא יבין.

אומר הילקוט שמעוני שבעלה של דבורה, לפידות, היה עושה פתילות למשכן, והיא ביני לביני, הייתה מתבוננת ומעבה את הפתילות כך שאורן יהיה מרובה. על כך אומר לה הקב"ה: את התכוונת להרבות את אורי, אף אני ארבה את אורך ביהודה וירושלים. ועוד נאמר עליה שהיא לא התפרנסה מישיבתה על כס המשפט, אלא מדקלים שהיו לה ביריחו. היא גם לא ישבה בלשכה מפוארת, במרומי שן הפיל, אלא תחת התומר. בפשטות, בלי התנשאות, ובגובה עיניים מול הבאים להתדיין בפניה. לו זכינו...

גם דוד המלך בקינתו את שאול ויהונתן, הגם שהוא מקונן "אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה, יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל", יודע שהשעה היא שעת מלחמה והאויב טרם חדל מלהילחם בישראל. לכן, כדברי מצוד ציון, כבר בתחילה ראה לאמץ לִבּות אנשיו לבלתי ירך לבבם ולהתייאש מלהרים ראש מול הפלישתים, ולכן "וַיֹּאמֶר, לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר-הַיָּשָׁר".

אומר רש"י, עתה משנפלו גיבורי ישראל, יש ללמד את בני יהודה מלחמה ולמשוך בקשת. וממשיך דוד, אין דבריי אלו יוצאים רק מליבי, אלא כך מצווה התורה המכונה 'ספר הישר' – "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ", 'כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". ראוי לזכור בימים אלה את המשך דברי רש"י: "והבכי, נכון וראוי הוא להיות חרישי, ולא כאם סיסרא, כדי שלא ישמחו הגויים על משברם של ישראל". "אַל תַּגִּידוּ בְגַת, אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן, פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים, פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים'. [שמואל ב, א]. גם משנפלו גיבורים אסור לסטות מהמטרה: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם".

ראינו אפוא, שדבורה ביושבה על כס המשפט וההנהגה, משבחת בשירתה את שבט זבולון על שחרף נפשו למות ופוסקת שכל מה שהוא עשה - כשר עשה, שהרי הנכונות למסירות נפש זו היא-היא רצון ה'. להיות מחד חפצי חיים לעבודת ה' בארץ ישראל כבני זבולון, אך בו זמנית להיות נכונים למסור את הנפש בלחימה על הארץ ועל הגנת העם, ועל כך יבורכו מפי עליון. רוח הלחימה והקוד האתי הראוי לעם ישראל וחילותיו נמצא אפוא בתורה, בשירת הים, בשירת דבורה ובקינת דוד. אגב, גם אסא המלך, בראשית דרכו הפיח רוח לחימה בעם בהקמת חיל רגלים גדול משבט בנימין, אך לבסוף נזף בו חנני-הרואה על הברית שכרת עם ארם, "בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל ה' אֱלֹקיךָ".

על חשיבות מרובה זו של רוח הלחימה, ועל ספרא וספרא עליה מחנכת הציונות הדתית, כותב הרמב"ם [מלכים ז] שאם לא עשה מלחמה בכל ליבו ובכל נפשו - הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר: "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ", ותהיה כוונתו לקדש שם השם בלבד. אין ספק שתפקיד אחראי זה של "לֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" חל לא רק על הלוחם, אלא גם על ביתו, על אישי ציבור ועל כל גופי התקשורת, שלא ימסו לב אחיהם כליבם. אשרי העם ואשרי הבנים שלכך חונכו וברוח אמונית זו הם לוחמים. וכל אלה שהקריבו נפשם למות, אין בריה יכולה לעמוד במחיצתם.

עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל