לפני כשבועיים מלאו יובל שנים לפי התאריך העברי (מחרתיים לפי התאריך הלועזי), לאחד הגופים המשמעותיים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה הישראלית, יובל שלא הוזכר בשום מקום, אולי בגלל שהגוף הזה עצמו כבר לא קיים הרבה שנים, למרות שקמו לו הרבה יורשים: 'גוש-אמונים'.
בז' בשבט תשל"ד, 30 בינואר 1974, בחדר האוכל של כפר עציון, התקיים כינוס שני של גוף שעדיין לא היה לו שם. חודש לפני כן היה כינוס ראשון במרכז שפירא של קבוצת חברים, רובם ככולם אנשי המפד"ל, שהוטרדו מהנכונות לנסיגות משטחי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים, כפי שנתגלתה באותה תקופה שאחרי מלחמת יום הכיפורים בקרב ממשלת ישראל – שהמפד"ל היתה חלק ממנה.
היוזם היה חנן פורת, שאליו הצטרפו הרב משה לוינגר, משה גרליק זכרונם לברכה ובן-ציון היינמן מרמת הגולן, הרב ולדמן מקריית ארבע ויצחק ערמוני, ברוך דובדבני ומאיר חובב מירושלים, זכר כולם לברכה, פרופ' יהודה דון מאוניברסיטת בר אילן, משה מושקוביץ (מושקו) ממשואות יצחק, יוסקה שפירא מהמזכירות העולמית של בני עקיבא, משה נהלוני מראש צורים, וגם גרשון שפט, דוד דאובה ודוד מבצרי זכרונם לברכה מעין צורים – שלושתם מוותיקי הקיבוץ עוד מימי שבתו בגוש עציון לפני קום המדינה. ויבדל"א הרב יואל בן-נון. והיו גם חברי הכנסת הצעירים זבולון המר ז"ל ויבדל"א יהודה בן-מאיר, שעמדו בראש סיעת הצעירים במפד"ל.
בכינוס השני בכפר עציון, בשבט תשל"ד, הנימה הכללית של כל הדוברים, כולל חברי הכנסת הצעירים זבולון המר ויהודה בן-מאיר, היתה שלא ניתן לסמוך על ההנהגה הוותיקה של המפד"ל – בורג, ורהפטיג, חזני ויצחק רפאל - בנושא השמירה על שלמות הארץ. חנן פורת הציע להעמיד תנאי מפורש של פרישה מהממשלה ברגע שבו ייפתח משא ומתן על ויתורים טריטוריאליים. נושא ההתנחלות, הנושא המרכזי שבו תתמקד התנועה בשנים הבאות, לא היה באותו כינוס העניין המוביל בדיונים. הוא היה אחד משורת נושאים כמו חינוך, תקציבים והשפעה על דעת הקהל.
כשחנן פורת דיבר בכינוס העביר אליו יואל בן-נון כמה פתקים, אך חנן התעלם מהם. רק לקראת סוף הישיבה הציץ באחד מהם, ואמר: "יש כאן הצעה לתת שם להתארגנות שלנו. כל עוד אנחנו קבוצה בתוך המפד"ל, הגם שאנו אנשי תורה והתיישבות והשכלה, אנחנו קבוצה ללא הגדרה. יש הצעות?"
עוד המילים על שפתיו, קם הרב דרוקמן, וקרא בקול: "אין ספק, אמונים". זה היה השבט בבני עקיבא שהביא למעשה למהפך בחינוך התורני ולתחילת הקמתן של ישיבות ההסדר. זה היה השם שהרב דרוקמן מצא כמתאים ביותר לקבוצה החדשה.
ועדיין נשארה פתוחה שאלת ההגדרה של טיב ההתארגנות. מה הם בדיוק, סיעה? קבוצה? ארגון? כת? חבורה? מי שסיפק בסופו של דבר את ההגדרה הברורה היו העיתונאים. במפד"ל, באותן שנים, כמו בכל המפלגות, כל קבוצת חברים שפעלה ביחד קראה לעצמה "גוש". כך היה 'הגוש' במפא"י של שרגא נצר. גם במפד"ל פעלו 'גוש למפנה' של בורג, ו'גוש ורהפטיג'. בדיווחים השוטפים לאורך כל השבועות האחרונים כינו בתקשורת את הקבוצה החדשה "גוש", ללא שם נוסף. עתה הדביקו העיתונאים באופן טבעי את השניים זה לזה. בידיעות שהופיעו למחרת בעיתונים נמסר בפעם הראשונה על גוש חדש במפד"ל בשם 'אמונים'. ככל שרבו הדיווחים על הגוש הזה בשם 'אמונים' הלך והשתרש השם 'גוש-אמונים', שאומץ גם בידי המקימים עצמם.
השם גוש-אמונים ילווה מעתה את חייה המדיניים, הפוליטיים וההתיישבותיים של מדינת ישראל לאורך שני עשורים, והשפעתו עליה עוד הרבה מעבר לכך.
הם היו גוף רעיוני, שחיפש אפיקים לפעולה מעשית. את האפיק הזה הם מצאו בגוף אחר, שכבר היה כמעט בן שנה ולא הצליח לקדם את המטרה שלשמו הוקם – גרעין אלון מורה, שביקש להקים יישוב באחד ההרים שמעל העיר שכם. פעילותם של שני גופים אלו, גרעין אלון מורה וגוש-אמונים, עתידים מכאן ולהבא להשתזר זה בזה עד שידמו כאחד. מבצעי ההתנחלות של גרעין אלון מורה תוארו כ'מבצע התנחלות של גוש-אמונים'.
המאבק הזה פרץ את ההתיישבות בשומרון, בימים שאף אחד לא האמין שהדבר אפשרי. כל ניסיונות ההתיישבות, שבעה במספר סוכלו בידי הממשלה, שהפעילה את צה"ל לסלק את המתנחלים מההרים. הרושם היה שמדובר בחבורת הזויים שפועלים למען מטרה לא ריאלית בעליל, שאין שום סיכוי להשגתה. "נכון שאנחנו מטיחים את ראשנו בקיר", אמר מנחם פליקס לעיתונאים באחת הפעמים, לאחר שזוכה מאשמת שהייה בלתי חוקית בשומרון, "אבל ראשנו חזק יותר מהקיר, והקיר הוא שייפול לבסוף".
והקיר אכן נפל במבצע ההתנחלות השמיני בסבסטיה, כשממשלת רבין הראשונה, עם שמעון פרס כשר הביטחון, אישרה לגרעין להתיישב במחנה 'קדום', כיום היישוב קדומים, אחרי שלפני כן הוקם היישוב עפרה בחבל בנימין. ההתיישבות הזו פרצה את איסור ההתיישבות בחבלי יהודה ובנימין של ממשלות אשכול וגולדה אחרי מלחמת ששת הימים. בזכות פעילות 'גוש-אמונים' זרוע היום השומרון בעשרות יישובים יהודיים.
היתה לגוש-אמונים עוד סיבה להצלחה דאז: השגת קונסנזוס לאומי, הסכמה לאומית רחבה. במבצע ההתנחלות תמכו גם רבים מוותיקי תנועת העבודה, ומהתנועה הקיבוצית, למרות שהממשלה שמנעה את ההתיישבות היתה ממשלה 'שלהם', של השמאל הציוני. ההסכמה הזו תורגמה 3 שנים אח"כ למהפך הפוליטי שהעלה לראשונה בתולדות המדינה את הימין לשלטון.
דווקא הצלחת המאבק להתיישבות ביו"ש גרמה להתנוונות של תנועת האם, והיא התקשתה למצוא לעצמה יעדי פעולה חלופיים. אחרי הסכמי קמפ-דייוויד היו חלק ממנהיגי גוש-אמונים בין מייסדי תנועת "התחיה". חנן פורת, גרשון שפט, בני קצובר, מנחם פליקס ואחרים הפכו לפוליטיקאים. המהלך הזה פגע במעמד גוש-אמונים כתנועה אידיאולוגית על-פוליטית. כניסתם של "אמנה" ומועצת-יש"ע לזירה הציבורית הפכו את גוש-אמונים לגוף מיותר. מועצת-יש"ע הפכה לגוף המייצג של ההתיישבות ביהודה שומרון וחבל עזה מול רשויות המדינה. בניגוד לגוש-אמונים, שוב לא היתה נציגות המתנחלים גוף וולונטרי אלא גוף מאורגן ומסודר עם תקציבים מסודרים, שחבריו הם ראשי מועצות או נציגי יישובים נבחרים. בפועל לקחה מועצת-יש"ע את תפקידיה ההיסטוריים של גוש-אמונים, כגורם האחראי להתיישבות בחבלי יש"ע. פעילותה של תנועת "אמנה", שהיתה באופן רשמי תנועת ההתיישבות של גוש-אמונים, הפכה גם היא את גוש-אמונים ההיסטורי לגורם ששוב אין צורך בו. תנועת גוש-אמונים דעכה מאליה אחרי הצלחתה המסחררת.
בבנייני האומה בירושלים יתקיים הערב כנס ענק של הימין תחת הכותרת 'רק התיישבות תביא ביטחון וניצחון'. חלק גדול ממארגני הכינוס ומפעיליו כיום, היו ילדים קטנים או שעדיין לא נולדו בכלל כשפעילי גוש-אמונים כבר התרוצצו על גבעות השומרון. אחת הפעילות הבלתי נלאות של הגוף החדש היא דניאלה וייס, כיום יו"ר תנועת 'נחלה', שהיתה מפעילי גוש-אמונים כבר לפני יובל שנים, ועמדה בראש התנועה לפני 40 שנה. גם היא מאלו ש'מטיחים את הראש בקיר' כיום, באמונה שלמה שבסוף הקיר הוא שייפול, בדיוק כמו שקרה לפני יובל שנים. לדעתי, גם כאן תנאי הכרחי להצלחה הוא השגת הסכמה רחבה בחברה הישראלית למהלך. אם המטרה הזו תושג – הדרך לחידוש ההתיישבות בחבל עזה תהיה פתוחה.