ביממה האחרונה הופצה ידיעה על עסקת חטופים. ברור לי שהתנאים שהוזכרו אינם סופיים וזו נקודת פתיחה למו"מ. ידיעה זו מזכירה לי את סיפור הרבי והעז.
היא מאפשרת לממשלה לספר לנו לאחר המשך המשא ומתן שהנה הושגה עסקה שתנאיה לא נוראיים כמו העסקה שפורסמה היום, כדי שנאנח ונחשוב שהצלנו משהו ונשלים עם האסון.
בלי קשר לתנאי העסקה אני מבקש לומר שאנחנו במאבק קיומי וצריך לבחון את המהלכים בפרספקטיבה של השפעתם על עתיד עצם קיומה של המדינה היהודית כגוף ריבוני עצמאי בדור הזה.
מדינת ישראל אינה מדינה ככל המדינות, היא המדינה היחידה שהוצא עליה חוזה מצד חלק משכניה שנשבעו להשמידה. היא שונה מרב המדינות בכך שדור המייסדים של המדינה הוא דור של עולים שלא נולדו כאן ולכן די בתבוסה חד פעמית וגורלה יהיה חיסול. לכן, על מנהיגותה לשקול כל צעד בפרספקטיבה של האיום הקיומי ואין לקברניטיה רשות לקבל החלטות שיש בהן סיכון קיומי "מחושב".
בשביעי לאוקטובר נחשפנו לתוכנית הגדולה של הערבים: השמדה, השפלה והתעללות באכזריות מכל עבר עד לשבירת המפרקת של המפעל הציוני והחזרתנו למצב של גטו מדוכא בחסות שלטון זר. אנחנו מצויים בנקודת זמן קריטית של מבחן עתיד הקיום של המדינה הלא טבעית, המדינה היהודית במולדת העתיקה.
יצאנו למלחמת חורמה להצלת הריבונות והעצמאות. לא המשכנו את המלחמה כדי לשחרר עוד מאה חטופים אלא כדי לעצור את התקדמות מלחמת ההשמדה הרב זירתית המאיימת על עצם קיום המדינה.
במקביל למלחמה קשה זו מתנהל בחוצות ישראל קמפיין עתיר ממון, אשר דורש החזרת החטופים עכשיו. משמעות הדרישה וההדגשה של המילה "עכשיו", היא ויתור על חיסול האיום הקיומי וויתור על האחריות כלפי עצם המשך הקיימות של המדינה היהודית. ממשלה אחראית לא יכולה להתעלם מהסכנה הקיומית מחר, כדי לפתור בעיה מקומית עכשיו.
בנינו נלחמים בחירוף נפש מול מבצר תת קרקעי חסר תקדים וכוח צבאי לכל דבר, שמצויד בשפע של ציוד לחימה בנדיבות המדינות השואפות לממש את חוזה החיסול. מספר הנופלים בקרבות עולה על מספר החטופים ועדיין עולה. כל הפסקה היא פגיעה בהקרבה של הלוחמים משום שמערכות מוכרעות במישור התודעה. תודעת ההתקדמות שלנו ותודעת הנסיגה והקריסה של האויב. עצירת תנופת הקרב מוציאה את האויב מתודעת הנסיגה ומחזירה אותו לתודעת התקיפה.
בשדה הקרב המסובך של רצועת עזה כל עצירה היא החזרת לוחמי אויב לאזורים שכבר נכבשו ואבדן הישגים שעלו בחיי אדם. מעבר לכך, כל המזרח התיכון צופה בנו ורבים מסביבנו עומדים הכן לתקוף באותה אכזריות שראינו בשבעה באוקטובר. רק המשך הלחימה בלי היסוס, בלי עסקאות עם השטן ובלי עצירה, תשדר להם שאיתנו לא מתעסקים. אם נעצור הם לא יהססו לתקוף.
לכן, עם כל הכאב על אי קיצור השבי של חלק מן החטופים, שאין לנו מידע כמה הם, מי חי ומי כבר לא חי, אין לנו ברירה. לאום בסכנת חיים חייב לתת עדיפות לעתיד קיומו על חשבון רווחתם ואפילו חייהם של כמאה אזרחים.
ממשלה חייבת לשקול את עתיד הקיום של הבית כולו, שגובר על שיקול הצלת חיי קבוצת חטופים. אין מוסריות יתר בכניעה שיש בה סיכון לאומי. אנו מגייסים את הלוחמים בחוק (בכפיה), ושולחים אותם לשדה הקרב בידיעה שלא כולם יצאו חיים מן המערכה. סיכון חיי החייל המגויס מוצדק משום שצרכי חיי הלאום קודמים לצרכי חיי הפרט. אותו כלל של סדר עדיפויות לאומי צריך לחול על גורל החטופים.
עלינו לדרוש מן הממשלה שלא לחתום על שום עסקה ולקדם ולהאיץ את הלחימה עד להכנעת החמאס. שחרור החטופים ושחרור כלל האזרחים ממעמד של בני ערובה תחת איומי ההשמדה, יושג אך ורק בניצחון מוחץ בגזרת עזה, בהשלמת הכיבוש וחיסול החמאס על כל מערכיו ולוחמיו.
פרופ' אלישע האס חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי