חגית ירון, מעקורי נווה דקלים, שוחחה עם ערוץ 7 לרגל ציון 'יום גוש קטיף' במערכת החינוך והסבירה מה הערך הכי חשוב שהיא רוצה להנחיל במסגרת זו.
"הכי חשוב ללמוד מהמורשת של גוש קטיף על ההתיישבות. אם היתה התיישבות בגוש קטיף המציאות בעזה, מבחינת עזה עילית ותחתית, היתה אחרת. התיישבות מביאה לביטחון, לחוסן של מדינה ועם. היא הדבר הנכון", אומרת ירון.
"האם צריך לחזור מחר לגוש קטיף? לא. אבל אני רוצה לספר לנכדים שלי על ההתיישבות. על מה היה שם ומה היה מיוחד באנשים שגרו שם. אי אפשר ליצור את זה עוד פעם בצורה כל כך פשוטה כי היה שם מר'ם אנושי כל כך מיוחד שאינני יודעת איך מייצרים אותו עוד פעם", היא מוסיפה.
לדבריה, "מרכז קטיף מקום מאוד חשוב כי הסיפור התחיל לפני למעלה מ-35 שנים עם ההתיישבות וקרוב ל-20 שנים מאז העקירה. זה דור שלא מכיר ולא ידע ואנחנו חייבים להשאיר את הסיפור הזה חי, נושם ונגיש לציבור. כי יש בו הרבה אמירות שקשורות גם להווה. גם לגבי איך רבים ומתווכחים, גם לגבי כוחה של התיישבות ואת זה צריך ללמוד ועל זה צריך לספר".
בימים אלה היא מרגישה את התחלה של סגירת מעגל. "באלול נציין 19 שנים לגירוש. לאורך השנים אמרתי, ולא האמנתי, שילדי גוש עציון חיכו 19 שנים וגם אנחנו יכולים לחכות. והנה מי שמנהל את העולם מראה שעברו 19 שנים ואנחנו דורכים שם. אנחנו מקבלים תמונות וסרטונים מחבר'ה שנמצאים ממש איפה שהיה הבית. אני מרגישה שאנחנו בתוך מהלך אלוקי אדיר שאיננו מבינים. לא מבינים מדוע היתה העקירה, מה קורה עכשיו ומדוע המחירים הם כאלה נוראים ואיומים. החטופים בעזה זה דבר שמקשה על הנשימה של כל אחד מאיתנו. מצד שני יש התרגשות ששוב, בכוחות חזקים של אומה, חזרנו לשם".
במהלך המלחמה היא מלווה יישוב שפונה מעוטף עזה. "אני מלווה את אחד היישובים דווקא מתוך זה שאני מגדירה את עצמי כ'בוגרת גוש קטיף'. הדברים שאפשר ללמוד מהסיפור שלנו נוגעים קודם כל לחוסן הקהילתי. כמה חשובה מנהיגות ברורה שמרימה דגלים ברורים שאליהם אפשר לשאת עיניים - גם אם אי אפשר תמיד למלא אותם. מרימים את הראש למעלה ויוצאים למשימה הבאה. זה נותן כוח כאשר אנחנו נמצאים במקום כה כואב וקשה. אם נצליח לעזור לקהילות עוטף עזה לשמור על החוסן הקהילתי שלהם, לעזור למנהיגויות להמשיך לתפקד כפי שהם עשו קודם ולהוביל את הקהילות למקום של עשייה, יצירה ובנייה - הועלנו במשהו".
לשאלה מדוע לדעתה לא נכון להתעקש בשלב הנוכחי לשוב להתיישבות בחבל עזה היא עונה "אני חושבת שההתיישבות צריכה לבוא מכוח העם. בדיוק כמו שלפני ה-7 באוקטובר העם לא הסכים לכניסה לעזה ובטח לא לכניסה קרקעית. היו לזה התנגדויות מקצה לקצה. והנה אחרי אירוע כל כך טראגי, ברור לכולנו - ולא משנה כרגע אם זה ימין או שמאל - שצריך היה להיכנס לעזה. כך צריכה להתקבל ההחלטה לגבי התיישבות - בדיוק באותה עוצמה. יש בעזה לוחמים שחושבים שצריך להתיישב ויש בעזה לוחמים שזה אסון מבחינתם. צריך לכבד את זה. כדי להגיע להחלטה לחזור להתיישב בעזה צריך הסכמה מאוד רחבה. זה תהליך שצריך את הזמן שלו".
את הרוח הייחודית שהיתה בגוש, לדעתה, יהיה קשה מאוד לשחזר גם כאשר יחזרו להתיישב באזור. "בגוש קטיף היתה יד אלוקים, ביצירת המרקם והמינונים בין סוגי אנשים שונים, בין חילונים ודתיים, דתיים יותר ודתיים פחות, אשכנזים וספרדים, חקלאים ושאינם חקלאים, בעלי יכולת כלכלית גבוהה יותר ופחותה יותר. היה שם משהו נורא ישראלי. זה מקום שבו האנשים חיו בצורה הטבעית שלהם. ואת זה ליצור מחדש קשה מאוד".
"היום אני גרה בניצן והנוף, לכאורה, דומה - זה לא דומה. משהו שהיה בדיונות סביב נווה דקלים כשברקע יש את היום זה נוף שאני מאוד מתגעגעת אליו. גם למפגש. בכל מקום שבו הלכתי בגוש פגשתי אנשים ודיברתי איתם. כאן, אחת לזמן מה, אנחנו נפגשים עם אנשים שאינם מנווה דקלים", מסכמת ירון.