סא"ל במיל' איתמר איתם: אנחנו צריכים לחזור אל השורש, קרב של רשע ורוע מול טוב וחסד

סגן אלוף במילואים איתמר איתם, מג"ד גדוד 6282, התפרסם לראשונה במלחמה הנוכחית ערב הכניסה לעזה. בתמונה שהתפרסמה ברשתות החברתיות נראה איתם, איש חסון, עטור במדים ושלל הציוד המלחמתי הרלוונטי, כאשר הוא תוקע בשופר על רקע השקיעה ועשרות מחייליו.

"לאחר שיחת מפקד שערכתי בערב הכניסה הגיע לשם רב האוגדה, הקריא באופן ספונטני את התפילה לפני היציאה לקרב ואז ניסה לתקוע בשופר, אבל לא כל כך הצליח. ספונטנית לקחתי אותו ממנו ותקעתי אני בשופר. אחד החיילים צילם וזה עף הלאה, בכלל לא הייתי מודע לזה. למרות שזה לא תוכנן, זה ביטא היטב את הרוח".

זמן קצר לאחר מכן, ערב היציאה לקרב, נשא איתם בפני 600 חיילי הגדוד נאום שזכה אף הוא להדים רבים. "האויבים שלנו חושבים שהרוע יותר חזק מהטוב, הטוב הוא חלש. אנחנו בגרעינה של מלחמה עולמית להסביר שהטוב הוא לא רק טוב, הוא גם ינצח, הוא חזק, וזה הקרב שאנחנו הולכים להילחם בו. לא על אינטרסים, לא על פוליטיקה או שום דבר אחר, זה קרב של רשע ורוע מול טוב וחסד. אני מזכיר לכם מי אנחנו, אנחנו האנשים שנושאים את בשורת החסד והטוב לכל אחד. אנחנו הבנים של אברהם אבינו, יצחק, יעקב, דוד המלך, זה מי שאנחנו. מעבר לגבול קמו אנשים שרוצים שלא ייזכר שם ישראל עוד", אמר בנאומו המכונן.

בשיחה עם 'בשבע' משחזר איתם את שהתרחש אז: "לא הכנתי את הנאום, הוא היה די ספונטני. אני חושב שיש רגעים שבהם צריכים לדבר אמת שהיא אמת פנימית. הספקתי להילחם בחומת מגן כחייל צעיר ואחר כך במלחמת לבנון השנייה. הייתי בקרבות בבינת ג'בייל ובעופרת יצוקה. מלחמות הן כמו לידות, זה זמן שאתה מוריד את כל הכיסויים, זה משהו שנוגע בשורשי החיים והמוות, ובהם אומרים אמת. לכן לא הכנתי נאום אלא השתדלתי לומר אמת. בכלל, לפקד, בטח במילואים שאתה לא עושה בשביל שום דבר חומרי או קריירה אלא הפוך, זה מקום שאתה צריך לפעול בו מתוך אמת. אני והמון אנשי מילואים מרגישים את הפער בין החיים במלחמה ובין החוץ, אחדות ודיבור אמיתי לעומת כל הפוליטיקות וקרבות הבוץ. זה פער מאוד מאכזב".

בנאום מרגש נוסף שנשא לחייליו בכותל ביציאתם מעזה, איתם שב והדגיש את מלחמת הטוב ברע. הוא דוחה ציורים אחרים למלחמה הזאת: "יש אנשים שמנסים להסתכל על המלחמה מתוך מבט קר של השחקנים במגרש, מנופים או שיקולים אסטרטגיים שלכאורה עומדים מאחורי הדברים, ומה היה אם היינו פועלים לפי אינטרס כזה או לחץ כזה. כבוגר תואר שני במדעי המדינה ויחסים בין־לאומיים אני אומר שסוג הדיבור הזה הוא לא נכון. אנחנו נמצאים במלחמה שנוגעת בשורשי הקיום, אנחנו עומדים טוב מול רע, אנשים צריכים לדעת ולהגיד על מה הם נלחמים. יש אנשים מושחתים שמפמפמים שזה הכול ניסיון של פוליטיקאים כאלה ואחרים לברוח ממשפט או למרוח את המלחמה בגלל פוליטיקה, דברים נוראים. צריך לדעת שאנחנו נלחמים מלחמה של הטוב ברע, מלחמה שבה זה כל כך מובהק וברור. מה שאנחנו חווינו בשבעה באוקטובר הוא התגלמות הרוע הסדיסטי, הפראי, החשוף.

"חשוב לי שמי שמסכן את חייו ידע שזה לא סתם ולא מיותר, לא מדובר בגחמה. המלחמה היא חלק ממהלך עולמי מה זה טוב ומה זה רע, שאנחנו בלב שלו. זה לא אירוע שקרה בגלל החלטה של מחבל כזה או אחר, אלא התמודדות של העולם בשאלה האם הטוב מתגבר ומנצח ויכול לעמוד בפני הרע או שהוא מתקפל, מהסס ומבולבל. אנחנו חיים בעידן שהטוב הוא מבולבל, לא בטוח בעצמו, מתלבט אם האמת היא נקודת מבט או נרטיב".

איתם מדגים את העניין בסיפור: "אני בוגר תוכנית של קרן מנדל ויש לי שם הרבה חברים ערבים ישראלים. בימים הראשונים של המלחמה כתבתי להם שזו שעת מבחן לציבור הערבי בישראל וזו שעת החלטה האם הם מתייצבים לצד הטוב או שהם מהססים, מגמגמים או לא עלינו גם מתייצבים לצד הרע. אחד מהם כתב לי: מי אתה שתגיד מה זה טוב ומה זה רע?"

חפ"ק שהוא התחלה של בדיחה

איתם מצוי עדיין בשירות מילואים, אך כרגע הוא מחוץ לקרבות והגדוד שלו נמצא בכוננות מיידית לכל מה שיידרש. בעיניו אחד מסמלי המלחמה הוא האחדות. "הגדוד שלי וכל מערך המילואים הוא ביטוי לעם ישראל. עוד לפני המלחמה עשינו קו בגולן ובאו אליי שלושה חבר'ה חרדים ואמרו לי: תשמע, בגלל כל המחלוקת, אנחנו רוצים לבוא למילואים. עשינו טירונות שלב ב', מה שצריך אנחנו נעשה. הם ישבו בחמ"ל חודש. יש לי לא מעט חיילים כאלה, מסוגים שונים. החפ"ק שלי הוא תחילתה של בדיחה: הייטקיסט חילוני מתל אביב, היפסטר, דתל"ש וכמובן בוגר מכינה. זו חזרה לאחדות יפה שיש בה המון עוצמה. זה נכון שיש כאלו יותר בולטים מגזרית, אבל אסור לעסוק בכך יותר מדי.

"בחודשים שלפני המלחמה היה לי קשה מאוד עם סוגיית הסרבנות. ראיתי בעיניים קצינים שאמרו 'אנחנו נסרב ונפסיק את השירות', והייתה בכך פרימה גדולה של האחווה. אבל במלחמה פגשתי תיקון באחווה הבסיסית, שלא משנה מה - אנחנו אחים. בשבעה באוקטובר ראינו אנשים שהגיעו מדרום הר חברון, מחוות יאיר ומפסגות, נכנסו לאש ונהרגו כדי להציל אנשים שהם לא מכירים ואולי רחוקים מהם אידאולוגית ונפשית. זה תיקון שאנחנו צריכים לעשות. עם הוויכוחים וחוסר ההסכמות, לחזור ליסוד האחווה. ראשית, ללמוד להתווכח קצת יותר טוב, ושנית לדעת שאחרי הכול אנחנו אחים".

האחדות בקרב 600 החיילים שלך ניתנת להעתקה למודל ארצי?

"אני חושב שזה חייב לקרות וזה יקרה. מבחינה מטאפיזית, לא לחינם האירוע הזה קרה ויש לו גם תיקון, זו אחריות שלנו. מחובתנו ללמד, לחנך ולהגביר את האחדות במעגלים שלנו. בלחימה כולנו היינו מנותקים מהתקשורת ולא היינו מודעים לשיח של פירוד, ייאוש וחולשה שהלך והרים ראש. אמרתי לחיילים: המשימה שלנו כאנשי מילואים לא נגמרת בלחימה בעזה, יש לנו משימה לאומית. לא אחדות מזויפת של לא לדבר על הדברים או למרוח באווירת פיוס ותרני, חלק מהעניין הוא לעמוד על שלך, להגיד את דעתך. זה צריך לבוא מיסודות שהם מעבר לוויכוח, ומשם אנחנו יוצאים לדרך. חלק מהמשימה שלנו היא להעביר את המסר הזה הלאה".

איתם מבקש להעביר לציבוריות מסר נוסף: הצורך להילחם עד הסוף. הוא היה חתום על מכתב של יותר ממאה מג"דים ומפקדים שפנו בקריאה ציבורית לרמטכ"ל: "אל תיתן לשום תחושת החמצה להשתלט עלינו". "מדובר בקבוצה מגוונת, לא מגזרית וחד־ממדית, שבאה ממקום מוסרי ולא פוליטי ותובעת ניצחון", הוא מסביר את הרקע למכתב. "אנחנו נמצאים במאבק שהוא קיומי במידה רבה, לא היה כמוהו מאז מלחמת השחרור. אם העולם ואויבינו יראו שהטובים חלשים ולא מצליחים להתמודד, נעמוד בפני צונאמי שיעמוד עלינו לכלותנו, ואם לא עכשיו אז בעוד כמה שנים. אנחנו אחרי הרבה שנים של רפיון בכל ההקשרים: אוסלו, לבנון השנייה, גוש קטיף, שורה של אירועים שהאויבים שלנו חווים אותם כניצחונות, ואם לא נדע לנצח באופן מכריע נעמוד בפני סיכונים גדולים. אנחנו אומרים כאנשי מילואים: אנחנו מסוגלים לנצח ואנחנו מוכרחים לנצח. אני לא יודע אם הרמטכ"ל צריך את הקריאה הזאת, אבל עם ישראל צריך את זה. יש קולות וקמפיין שקוראים להפסקת הלחימה באופן כזה או אחר, וזה ישמוט את ההישגים, ההקרבה והעתיד, ולכן אנחנו באים להגיד: הפעם הזאת הניצחון צריך להיות ברור, חד־משמעי".

איתם מסביר כי התבוסה והכישלון של השבעה באוקטובר היו צורבים, במיוחד בעיני עולם הערבי, ולכן הניצחון צריך להיות תמונת המראה של הכישלון ההוא. "אני לא חושב שהרמטכ"ל מהסס, אני רק חושב שצריך לחזק אותו", הוא מחדד, "צריך להגיד לו את הדברים שהוא יודע. תמיד נתונים תחת לחצים, המלחמה מתארכת ויש מחירים ומטבע הדברים יש כוח שמושך לעצור, זה טבעה של מלחמה והתנגדות להתקדמות, זה פיזיקלי כמעט. ולכן אנחנו רוצים לתת לרמטכ"ל את האנרגיה הזאת". בקרוב, הוא מגלה, צפויה גם פגישה בין הרמטכ"ל לחותמי המכתב. "דיברתי עם המפקדים הבכירים, הם גם בראש הזה. אנחנו לא עושים כאן אקט של מחאה, אלא לחלוטין חיזוק למפקדים שלנו וחיזוק לציבור. עם ישראל צריך לדעת שהצבא הוא טוב, נחוש ומקצועי ויכול לבצע את המשימות שלו".

איתם מעדיף לא להתייחס לדיווחים בתקשורת על אופציה להפסקת הלחימה לתקופה של חודשיים בתמורה לשחרור החטופים. "אני לא נכנס להחלטות האופרטיביות, אני לא פרשן. אם ישאלו אותי בדיונים צבאיים, אגיד את דעתי. אני רוצה להגיד שיש יכולת למערך המילואים, אנחנו מסוגלים, וכשנותנים לנו להילחם אנחנו נלחמים טוב, מקצועי ובלי הרבה אבדות".

איתם איבד לא מעט מחבריו בקרבות. "גדלתי בגולני, והרבה שהלכו מצדדיי, מאחוריי ומלפניי נפלו בקרבות, בהם סגן אלוף תומר גרינברג, מג"ד 13, אלוף משנה רועי לוי, מפקד היחידה הרב־ממדית, ואלוף משנה יצחק בן בשט, מפקד חטיבת יפתח. בנוסף לכך חברים גם נפצעו. אלו אנשים משכמם ומעלה שכל חייהם התמסרו לביטחון ישראל, אנשים גדולים. עם תומר יצא לי לדבר כמה ימים לפני שנהרג. אלה אנשים מלאי רוח, עוצמה. הגדוד של תומר, למשל, חטף מכה קשה בשבעה באוקטובר, עשרות הרוגים, דבר שאנחנו לא זוכרים מאז קרבות החרמון או תל פאחר. למרות זאת הוא הוביל את הגדוד במנהיגות ובקרבות קשים". גם בגדוד של איתם נפל חייל בקרב. "סרן במילואים רועי ביבר נהרג תחת פיקודי והיו עוד כמה פצועים".

"המחירים קשים", מדגיש איתם, "יש גם המון פצועים שמשלמים מחיר גבוה. פצוע בינוני שכאילו מדפדפים עליו הלאה בתקשורת סוחב איתו שיקום ופציעות לכל החיים. חלק מהמחויבות לניצחון הוא המחיר. בראייה רחבה צה"ל נלחם טוב, מנצח ועומד בכל לוחות הזמנים והמשימות. אף אחד לא דמיין את עומק התמרון. אם היית נותן לאנשי מקצוע צבאיים להעריך את מספר האבדות, הם היו נותנים מספר גבוה הרבה יותר, בפרט אם משווים זאת לקרבות דומים ובתא שטח צפוף עם אויב שנערך לכך שנים. צריך לעשות תיאום ציפיות עם הציבור. צה"ל פועל באופן מוצלח ומקצועי. תמיד יש תקלות ורגעים קשים, אבל רגעים של רפיון הם בגידה בנפגעים ובאנשים ששילמו מחיר גבוה. למלחמה הזאת יש מטרות שהגדירו בדרג המדיני והצבאי, ואותנו חינכו שלא חוזרים בלי לבצע".

משפחה אחת, חמישה לוחמים

איתמר איתם, בן 43, נולד בנוב לאביו תת־אלוף והשר לשעבר אפי איתם ולאמו עילית. "רוב הילדות שלי אבא היה בצבא קבע ואמא גידלה אותנו, שמונה אחים ואחיות". איתם למד בישיבה התיכונית בחיספין ואחר כך במכינה בעלי. "היינו חמישה אחים במכינה בעלי, חוץ מאחד סורר שהלך לשבי חברון, סטה לגמרי מהקו", הוא צוחק. "אחר כך התגייסתי לאגוז, כל חמשת האחים היינו באגוז. כשהשתחררתי הייתי מ"פ באגוז".

כיום הוא עוסק בחינוך. "חיפשתי את עצמי קצת. חשבתי שחינוך זה המקום לקחת אחריות ונכון לי להיות בו". בשנים האחרונות הוא עובד בכפר הנוער הודיות סמוך לקיבוץ לביא, ובשנה האחרונה גם בהדרכה ופיקוח על פנימיות וכפרי נוער במשרד החינוך. איתם ממוקד בחינוך חברתי וחינוך לערכים, "כל מה שקורה בכיתה שלא במסגרת הבגרות הוא תחת האחריות שלי. לפתח, להדריך ולהוביל בפנימיות, בכפרי נוער, באולפנות ובישיבות תיכוניות".

בירור הערכים עזר לך להגיע מחודד לקרב?

"זה המשך של אותו דבר במידה מסוימת. מקום אחר לגמרי, אבל זה בא משם. אותה תחושת אחריות על העתיד, חינוך זה העתיד. החינוך לערכים, לזהות וללקיחת אחריות הוא זהה והתוצאה שלו יכולה להיות בקרב ובמקומות אחרים. זה מה שאני עושה ביומיום, אבל עוד לא חזרתי לשם. כרגע נקראתי להדריך בקורס מ"פים. יש המון חיילים שעדיין בלחימה ובגזרות, צריך תגבור ולהעביר קצת מהלקחים ומהניסיון לדור הבא של המפקדים".

הוא תושב הושעיה, נשוי לנעמה ואב לשישה ילדים. "אשתי היא היסוד של כל העניין. היא עוסקת בחינוך, מורה בישיבה התיכונית בשדה יעקב. היא לא ראתה אותי שלושה חודשים, כולל בר מצווה לבן שלי, שבה הגעתי בהפתעה לסעודת שבת. שלושה חודשים היא הרימה את זה לבד בלי הכנה, מאפס למאה, עשתה זאת בגבורה. היא שותפה מלאה ללחימה, היא וכל האימהות".

איתם מבקש בהזדמנות זו להצדיע לנשות הלוחמים. "מה שגיליתי באמת זה את העוצמה של המשפחה הישראלית. הסיפורים שיש לי מהקרבות הם כאין וכאפס לעומת הסיפורים של המשפחות. יש לי קצין שאח של אשתו היה לוחם ביחידה מובחרת ונהרג בשבעה באוקטובר, והיא אמרה לבעלה בשבעה: לך, והוא הלך להילחם. אני בישרתי לשני חיילים על המוות של אח שלהם תוך כדי הקרבות בעזה, והם הלכו לשבת שבעה וחזרו להילחם איתנו. היה לי חייל שלאשתו הייתה הפלה בחודש מתקדם בגלל המתח, ואחרי כמה ימים היא אמרה לו: תחזור, והוא חזר. העוצמה של המשפחות זה לא מאצ'ואיזם או משהו ילדותי של אנשים צעירים שהולכים להילחם. מדינת ישראל צריכה לעשות יותר כדי להוקיר את נשות המילואים ולתמוך בהן. אילולי העוצמה שלהן לא יכולנו להילחם. בגדוד שלנו היו שמונה לידות תוך כדי קרב, וגם לא מעט משפחות שבהן האחים נפצעו. המשפחה הישראלית היא מדהימה ושותפה לגמרי. יש לנו עם חזק מאוד, עם שמבין מה שנדרש. צריך לחזק את הרוח הזאת ולהמשיך אותה".

גם המשפחה הפרטית שלו עומדת בתקן הרוח הזאת, וכל אחיו היו מגויסים במלחמה. "היינו חמישה מגויסים במילואים. לאחי הרב אביחי איתם, הרב של כפר פינס, היה שירות המילואים הכי קשה בצוותי זיהוי החללים, עבודת קודש".

על השאלה איך זה להיות "הבן של" הוא עונה בחיוך: "לא שואלים אותי את זה בצבא, אני עומד מול החיילים שלי בזכות עצמי. במובן הבסיסי אני המשך של אבא שלי, של אמא שלי ושל סבתא וסבא שלי. החינוך שממנו אני בא הוא בהחלט חלק משמעותי מאיך שאני יוצא למלחמה, אני לא עומד בפני עצמי בהקשר הזה. יש לי התייעצויות עם אבא, בעקבות הניסיון הצבאי והקרבי שלו וגם בניסיון להבין את ההקשר הרחב והעמוק של הדברים. אלה דברים שאנחנו כל הזמן מדברים עליהם ועסוקים בהם. בעיקר מה שאני לוקח מאבא שלי זה את תפיסת האחריות - אין אחרים שיעשו את מה שצריך. החינוך לאחריות על עם ישראל ומדינת ישראל ושהדברים שצריך לעשות הם שלנו - במובן הזה אני לגמרי המשך. אבל מול חיילים אני עומד בפני עצמי, זה לא נמצא ברקע של העשייה היומיומית אלא משהו פנימי".

בשגרה, מספר איתם, הוא ואביו נפגשים הרבה ומדברים. "יש לו המון ניסיון מצד אחד ומצד שני ראייה והבנה ברמות אחרות שנותנת עומק לדברים. אנחנו יושבים ולומדים ביחד. חלק מהעניין הוא לא רק השיקולים הצבאיים הטקטיים אלא הלימוד ביחד, בעיקר של כתבי הרב למיניהם. הייתה לנו חברותא קבועה ב'אורות', זה נותן מימד אחר לעשייה, משם אנחנו יוצאים".

לנפץ את אתוס רחוב סומסום

איתם, מג"ד גדוד 6282 המשויך לחטיבת ביסל"ח, אוגדה 36, נלחם בתחילה בצפון הרצועה, בעיקר בזייתון ושג'עייה, ובהמשך בחלק הדרומי באל־בורייג' ובשכונות הגובלות בנוסייראת. תמונה של איתם, שעם זקנו העבות מזכיר חיצונית את חוזה המדינה, עומד בפוזיציית הרצל במרפסת באמצע רחובות שג'אעייה ההרוסים תחת הכותרת "אם תרצו אין זו אגדה" זכתה למאות אלפי צפיות ברשתות החברתיות והפכה לאחת התמונות המפורסמות במלחמה.

"ברחובות ההרוסים של שג'אעייה עלה לי הרעיון לעשות 'אם תרצו', ובאופן ספונטני אבל מתוכנן הסמג"ד שלי, ג'וי, שהוא גם צלם מקצועי, צילם אותי. שלחתי למשפחה וזה התגלגל לכל מקום. התפוצה הפתיעה אותי, אבל אני חושב שזה בעיקר בגלל שאנשים רוצים לחזור אחורה לשורש מאחד, יסוד שהיה של כולנו, מטרייה שמעל המחלוקות. אני במקרה בתמונה אבל אני לא האישיו אלא הסמל, הרצל בעזה. הרצל הוא דמות שכולם מסכימים עליה, הוא לא של ז'בוטינסקי ולא של בן גוריון".

איתם כמובן מדגיש שהוא הולך לאורו של הרצל, אך זקנו ומראהו החיצוני - טבעיים לגמרי. "הדמיון הוא טבעי, אני לא הולך לספר ולא למעצב כדי להיראות כך, ככה זה גדל. הרצל הוא דמות מדהימה. בדיוק למדנו את המספד של הרב קוק על הרצל. אנחנו בתקופה הרצליאנית במובן של החזון. מדינת ישראל צריכה חזון מחודש, לחזור ולדבר על היסודות שהביאו אותנו לכאן".

איתם מספר על חוויות הלחימה עצמה, שלימדה אותו גם היא על כוחם של לוחמיו. "הייתה היתקלות בזייתון שירו אר־פי־ג'י על הטנק שלנו, היה חילוץ פצועים ועבודה יפה של הצוות. שם ראיתי את קור הרוח של האנשים, החובשים שטיפלו והצילו את שלושת הפצועים, בהם שניים קשה. אתה עומד ומסתכל וגאה בקור הרוח שלהם, כשחלקם פעם ראשונה תחת אש. מדובר על אזרחים שהם חיילים מקצועיים".

איתם מדגיש כי גם ברגעי המתח הלא מעטים שהיו לו כמפקד בלחימה המורכבת, היה לו על מי לסמוך לאורך כל הדרך. "יש לי ניסיון מכמה מלחמות, ותמיד צה"ל נלחם בלי כפפות ובלי מגבלה. כל מה שהדרג הטקטי בשטח רוצה – קורה, כולל הפעלת חיל האוויר וכל העוצמות שצריך. בכל מקום שרציתי והיה צורך הופעלו מקסימום האש והעוצמה. צריך לדעת את זה, אפשר לסמוך על המפקדים. ביטחון כוחותינו והשגת המשימה הם הדבר העיקרי, לפעמים לאנשים אין מושג על מה הם מדברים".

המאפיין הבולט בכל מקום שאליו הגיעו בעזה היה הדגשת העיר ירושלים. "יש להם אובססיה לירושלים, ולא לאל־אקצא אלא לכיפת הסלע, למקום המקדש עצמו", מגלה איתם. "זה מופיע בסמל החמאס ולמעשה בכל מקום - בגרפיטי בבתים, במחברות של הילדים, במסמכים רשמיים, בחוברות ההדרכה של המחבלים. על המטענים והאר־פי־ג'י הם מרססים את הסמל של ירושלים, לא מכה וגם לא אל־אקצא. היינו בבית המשפט העליון בעזה וכל בית המשפט מלא ירושלים, בכל מקום, גם באוניברסיטאות. אני חושב שהם מזהים את הרעיון שהמלחמה הזאת היא מלחמה קודם כול של רוח. ירושלים בשבילנו היא עיר של שלום, משפט, חסד, נצח, הלב של עם ישראל. בתמונת המראה המעוותת שלהם היא הסמל של הרצחנות, הקנאות והפראות. הם קראו למבצע שלהם 'השיטפון של ירושלים'. יש כל מיני מחשבות על עסקה או מנוף כזה או אחר שיכול לגמור את הדבר הזה, זו טעות. אנחנו מתמודדים מול דבר עמוק. כשיצאנו מעזה החלטתי שאנחנו הולכים לירושלים, היו לזה התנגדויות וזה גם היה מורכב לוגיסטית, אבל אנחנו צריכים לחזור רגע אל השורש, להבין מאיפה יצאנו ועל מה אנחנו נלחמים".

בנאומו בכותל דיבר איתם על המבט קדימה והרצון להוסיף עוד אחדות, ילדים ועצים: "המלחמה מוצדקת מאוד, אבל היא דבר נורא. עשיתי הכי טוב שאני יכול ואין לי שום נקיפות מצפון, אבל היא חוויה של הרס עצום. גם המוות של האויב והגופות זה לא דבר קל, גם אם הוא מוצדק וטוב. הוא מצריך איזשהו תיקון בעולם, וכנגד ההרס צריך לבנות וליצור, ללדת ילדים, לבנות בתים ולשתול עצים, לאזן את משוואת ההרס ליצירה ועשייה".

איך משנים את הקונספציה הכושלת שהביאה לאירועי הטבח?

"הרבה שנים התרגלנו ללוקסוס, אטמנו את עצמנו בפני הקולות של האויבים מבחוץ וחיינו בבועה. אנחנו אנשים טובים, חיים באתוס של רחוב סומסום: לוותר, וכולם ביחד ואותו דבר, מחשבה שאני קורא לה 'מדיניות של משאלת לב', שאם אני רוצה משהו ברור שהשני גם רוצה בו. אבל יש לנו עסק עם אויב שהמוות אצלו הוא משאלת לב, הם שמחים בזה, זו לא טרגדיה, זה חלק ממה שהם. ומה שהיה בשבעה באוקטובר זה לא תאונה, זה מי שהם. הם תכננו את זה. חלק מהכישלון הוא בדיוק מדיניות של משאלת לב".

איתם מספר על חיילים בעזה שכדי להחשיך את החדר שמים על החלון שמיכה ומורידים את הקסדה במחשבה שהם מוגנים. "וזו טעות, כי היא לא מכסה משום דבר ולפעמים חושפת אותך, כי רואים שמיכה על החלון ויודעים שכוחותינו נמצאים שם", הוא מסיים את המשל ומבהיר: "הרבה שנים תלינו שמיכה על החלון וחשבנו שהכול בסדר, שאם אנחנו לא רואים אותם הם לא רואים אותנו. אמרתי לחיילים: אנחנו עומדים בפני עוד שנה של מלחמה. אני מקווה שיהיה לנו את אורך הרוח לעשות מה שצריך, גם בצפון וגם בדרום".

***