קרובים רחוקים

לא ידענו שהוא כזה

כמו רבים אחרים, הזדמנתי להרבה בתי אבלים לאחרונה. במשפחות רבות אני שומע מנגינה דומה: גילינו עליו כל כך הרבה דברים, שבכלל לא ידענו. באים חברים, באים חברים לנשק, ופתאום הילד שלהם, שהיו בטוחים שמכירים אותו כמו את כף ידם, מתגלה להם במלוא יופיו. לפעמים ידעו חלק, לפעמים חשבו לגמרי אחרת. מכל מקום, את כל סודו היו רחוקים מלדעת.

ומה זה אומר עלינו? על כולנו?

כנראה אנחנו לא שונים. גם אנחנו לא יודעים עד הסוף את ילדינו, אפילו אלה שבטוחים שלגמרי מכירים. הילדים שלנו הם סוד כמוס אפילו מאיתנו. זה מחייב אותנו להמון ענווה כלפיהם. הם גדולים ממה שנדמה לנו, הם בוודאי לא ניתנים למסגור והגדרה. ואולי ככל שנניח לעצמנו להכיר בכך שאנחנו לא מכירים אותם, נצליח להכיר עוד ועוד.

אין גאווה בבית

מה שבטוח, צריך לטפטף לכל הילדים שאת מידת הענווה יאמצו מחוץ לבית, מול ההורים אפשר להיות קצת גאוותנים. ממש כשם שאדם צריך לדעת גם את הצלחותיו, וממש כשם שאיש ואישה זקוקים לדעת זה את הצלחותיו של זה, כך גם באשר להורים - זה צורך קיומי. זו לא גאווה, זו מתנת נחת.

אלא שאפילו בשביל לחלוק דברים טובים, צריך שתהיה בבית אווירה כזו שמאפשרת לדבר. לא רק את הכישלונות מביך לחלוק, גם את ההצלחות. וגם זו עבודה רבת שנים, לבנות בית שבו מדברים. גם על הטוב.

והאמת, שלהרבה הורים יש הורים, ואולי צריך להתחיל משם, לשמח אותם עם הסודות הטובים ששמרנו רק לנו. מי יודע, אולי גם ילדינו יגמלו לנו.

לא העלו על דעתם

וגם זה קרה במלחמה הזאת – הורים שהתבשרו שבנם או בתם נרצחו במסיבת הטבע והיה להם ברור שנפלה טעות, כי הם בכלל שומרים שבת. הם לא העלו על דעתם שכבר זמן רב הם לא כמותם. איני מבקש לעסוק בצערם הכפול של ההורים הללו, רק לשלוח להם חיבוק.

אני מבקש שוב להתבונן עלינו דרך הטרגדיה הזאת, כי אם בסיטואציה אקראית ישנם כמה הורים שלא ידעו, מתברר שיש עוד רבים אחרים שלא יודעים, ועוד ילדים רבים שמשקיעים המון כוחות בלהסתיר. ויש בזה צד מכמיר לב, הרי הם לא רוצים לצער את הוריהם. ויש בזה צד מעורר השתאות, איך ההורים הצליחו להעביר להם כמה יראת השמיים קיומית בחייהם. אבל יש בזה לפעמים גם פחד לסכן את היחסים, ובמילים פחות עדינות – חשש לאבד את ההורים.

וזו באמת אומנות חיונית כל כך, להצליח להלך על חבל דק. מצד אחד שילדיך ידעו עד כמה קיומית האמונה בחייך, ומצד שני ידעו לא פחות עד כמה הקשר איתם לעולם לא יעמוד בספק, מפני שהוא קיומי לא פחות. ובשיווי המשקל העדין הזה הם יצטרכו לשמוע שתהא אשר תהא בחירתם, חיים בהסתרה אינם אופציה. בשביל זה יש הורים, להיות משענת גם בבחירות נגד דרך ההורים.

דתל"שים הי"ד

זו לא רק המסיבה ולא רק דתל"שים בהיחבא. הרבה דתל"שים נרצחו בשמחת תורה, ורבים נפלו בקרבות בעזה ובצפון. יש גם חטופים. והרגעים האלה של הורה מול ילד ברגעי הקצה של החיים, פתאום מחזירים את הכול לפרופורציות מדויקות יותר. פתאום עצם החיים ועצם הנוכחות יחד עולים עשרות מונים על כל הציפיות וכל האכזבות, ותמורת חייו ותמורת שיבתו מ"שם", יהיה ה"שם" אשר יהיה, מוכן כל הורה להבטיח שישמח בו ככה, כמות שהוא, בלי שום חשבון.

בכלל, אני חושב שאירועי שמחת תורה והמלחמה שבעקבותיהם הם בין השאר סטירה מצלצלת לכל ההגדרות והמגרות שדאגנו כל כך לחדד בימים שלפני. כל צד דאג להגדיר מי לנו ומי לצרינו, השפה התעקשו על כל הסממנים המזהים. אבל כמו אז, בגרמניה, גם עכשיו, הרשע לא הבחין בין בעלי זהויות שונות, כולם היו מוצלחים מספיק בעיניו כדי להרוג. ולא רק האויב, גם אנחנו נכנסנו אל המלחמה הזאת בלי חשבונות. אולי צריך לעשות את זה יותר – להמס את המחיצות המגדירות.

זו הרי המשמעות העמוקה של "הרוגי מלכות - אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתן". זה הרגע שבו נשברות ההגדרות. אם אדם נבחר על ידי האויב להיות מי שמייצג את כל הטוב שבעם הזה, הוא כנראה גבוה מכל ההגדרות. ותחשבו כמה סוגי בני אדם בחרו להילחם ולסכן את נפשם, התנדבו ללכת אל המקומות שהסיכוי להיות בהם הרוג מלכות גבוה מאוד. מה זה אומר על המקום שלהם? עוד רלוונטי לדון בכלל איזה סוג דתיים או חילונים או דתל"שים הם היו? ואולי זה הסיפור של כולנו עכשיו, אולי זה האתגר: לשבור את ההגדרות החוצצות.

היו כמה דתל"שים שנפלו בקרבות, ובאזכרה שלהם הוסיפו את התואר הי"ד. חשבתי לעצמי איזו מציאות מפתיעה – השם ייקום דמם של מי שבחרו להניח בצד את מצוותיו. כנראה הוא קורא את המפה אחרת. והוא קורא מדויק יותר כידוע.

ניתאי

קחו דוגמה אחת מני רבות. רב־סמל ראשון ניתאי מייזלס, על פי ההגדרות הקלאסיות דתל"ש. אוהב הארץ ברגליו ובכל ליבו, מטייל בשביליה ומכיר לפרטים את כל ערוצי הוואדיות. עד כדי כך דבק בארץ, שבאזכרה שלו הועברה הרצאה של פקחי שמורת נחל צין, שם טייל ניתאי בדבקות והפך לחלק מנוף השמורה. הוא ידע גם להגדיר כל חרק, ציפור או פרח שפורח בארץ הזאת. בואו נגיד את זה רגע במילים "דתיות": הדבר הראשון ולמעשה היחיד שבוחרת התורה לציין על חייו של אדם הראשון לפני חטא עץ הדעת הוא שאדם הראשון קרא שם לכל החיות. הוא למעשה היה מגדיר החיות הראשון. למה זה חשוב כל כך? כי נתינת שם היא הבנה שיש לזה משמעות וערך.

עכשיו שאלה קטנה גדולה: ניתאי, שבהגדרתו הרשמית הוא דתל"ש אבל עושה כמעשה אדם הראשון ועסוק במשמעות כל ברייה, עושה כמעשה אברהם אבינו ומהלך ברגליו לאורכה ולרוחבה של הארץ – איך תגדירו אותו? מה שבטוח, ניתאי היה מאוהב בארץ הזאת ומת עליה. ולא רבים הכירו את אהובתם שמתו עליה כפי שהכיר הוא את אהובתו. דוגמה אחת. עולם אחד. יש דוגמאות רבות ומיליון סיבות לפרק את ההגדרות.

לתגובות: [email protected]

***