עמנואל שילה בשיחה עם שקד כוגן, אלמנתו של רס"ר (במיל') דובי כוגן (דב משה) הי"ד, לוחם ביחידת שלדג. נפל בכ"ה בחשוון בקרב בעומק רצועת עזה. בן 32 בנופלו. השאיר אחריו גם אמא ושבעה אחים ואחיות.
דובי גדל במעלות, היה סטודנט בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון. דובי המשיך את המורשת של אבא שלו ושל סבא שלו בהנדסה. על אבא שלו שנפטר לפני שנתיים כתב שהיה המגדלור שלו. מאוד מאוד העריך אותו וגם את סבא שלו, שפעל ועשה למען ביטחון המדינה, הקים את הפקולטה לאווירונאוטיקה בטכניון, היה מדען במכון ויצמן. אבא שלו עבד ממש כל חייו ברפאל - תרם הרבה לביטחון המדינה בפיתוח".
"דובי שילב את האישיות שלו וגם את היכולות הטכניות שלו בעניין ההתמודדות עם הטלפון הסלולרי. כולנו מכורים לניידים וגם הוא היה בתוך הרשתות החברתיות, אבל לא השלים עם התופעה הזו שגזלה את זמנו. הייתה לו מדפסת תלת מימד בה יכל להנדס דברים ולהדפיס כל מה שרצה. אחד הדברים שהדפיס זה מתקן לפלאפון שבעצם בתוכו מניחים את הפלאפונים כשמגיעים הביתה, שזה יהיה קצת כמו טלפון קווי שהיה פעם. זה עבד לתקופה מסוימת ואז הבין שהוא צריך לעשות עוד מעשה ומחק את האפליקציה של הפייסבוק ויצא מהטוויטר. בנוסף הגדיר שכל הכתבות יופיעו לו באנגלית כדי שימשכו אותו פחות. הוא הכין לעצמו מעין מסלול בצורת נחש בה התקדם בכל פעם שלא נגע בפלאפון לשעתיים. בחודש אלול האחרון כתבתי לו מכתב כמה שאני מעריכה אותו על כל המאמצים שלו ועל כל הפעולות האקטיביות שהוא עושה".
"דובי ואני היינו נשואים שמונה שנים בדיוק. בשבוע בו נהרג ציינו שמונה שנות נישואין. דובי כמעט ולא שיתף אותנו על פעולתו בשלדג. הייתה להם פעם פעילות בקפריסין, משהו גדול עם חיל האויר, דובי התבקש להחליף את מפקדו והיה אמור לקבל תעודת הוקרה, אבל הוא מעולם לא בא לקחת אותה. תמיד עשה יותר משדיבר".
"בבוקר שמחת תורה הודיעו בבית הכנסת שפרצה מלחמה, הוא נפרד מהילדים, סיפר להם שהוא הולך 'להילחם ברעים'. הם ירדו לחלץ משפחות מתוך בארי, והחברים שלו סיפרו לנו בשבעה שבחרו בו להיות הפנים הראשונות אותו יראו המשפחות בחילוץ. רואים אותו ומרגישים איזו תחושת חוסן, ביטחון, שנמצאים בידיים טובות. זה באמת התאים לו ואופייני לו. הוא הרגיש משמעותי עם סיפוק של עשייה ובמלחמה כל כך צודקת. חיזקנו אחד את השני בעיקר בדברים שראינו בשטח, בעם. איך כולם מתגייסים לעזור, איך אחרי הקרע שהיה לפני כן ושכאב לו מאוד, פתאום הלבבות מתאחדים. היתה תחושה של התרוממות רוח בהיבט הזה. גם בקבוצת וואצאפ של שלדג שהיה מגוון מבחינה אזרחית וגם מבחינת השקפות עולם - דובי היה הדבק, הגורם המאחד. דאג שלא תהיה הקצנה בשיח, שתהיה הקשבה מלאה לצד השני. הוא השאיר כמה מחברות שם כתב: "אני חייב להפנים - לא כולם אמורים להיות כמוני. לא בתפיסה אמונית ולא בצורת החשיבה. עליי לקבל כל אדם כמו שהוא, להתחבר ולא למצוא על מה לריב ותמיד יש על מה לריב. צריך לבנות את עמדת ההתחברות לכולם, כל אחד על מישור משותף אחר ולהכניס את החיבור הזה לאינסטינקטים".
"יש לנו שלושה בנים - אורי, שיר ונועם מאיר. נספר להם על התכונות של אבא שיגדלו לאורו. אנחנו מרגישים מחובקים ועטופים, עברנו לגור באריאל ליד אחיו של דובי יחד עם עוד אחיות, התמיכה המשפחתית חזקה מאוד וגם קהילת נצרים כולה עטפה אותנו, אנשי חסד ועשייה. אנחנו מרגישים את החיבוק מעם ישראל כולו, ואני חושבת שמה שנותן לנו כוח להמשיך ואני שומעת את זה שוב ושוב ממשפחות רבות שאיבדו את יקיריהן - זה נושא האחדות. הדבר שינחם אותנו שהמוות שלהם לא היה לשווא, זה שאנחנו יכולים להיאחז באחדות של עם ישראל".
יהי זכרו ברוך