נגד מי השמאל: האויב הערבי או היריב היהודי?

מזה כמאה שנים, עם ייסוד 'אחדות עבודה' משמאל ובית"ר מימין, לא נס לחה של חיוניות המאבק בין היהודים בארץ.

מקרה ראשון של מחלוקת קשה התגלע על רקע הפעילות המחתרתית של קבוצת ניל"י נגד השלטון התורכי בימי מלחמת העולם הראשונה. ראשי היישוב הסוציאליסטים חלקו על משפחת אהרונסון ושותפיה, גינו והחרימו אותם, ואף שמחו על אובדן הקושרים. יוסף לישנסקי, שהוצא להורג על ידי התורכים ב-1917, הצטער ששנאה של יהודי כלפי יהודי חזקה מכל שנאה אחרת.

בימי הפרעות של שנות ה-30, הישוב בהנהגת בן-גוריון חשש מהתכתשות פוליטית עם הבריטים ובחר במדיניות של הבלגה מול מסע האלימות של ערבי הארץ. אנשי הגנה ב', שלימים הפכו לאצ"ל, בחרו בקו של הגבה. שלמה בן-יוסף, בית"רי שפעל לנקום את מעשי רצח של יהודים, נידון למוות על ידי הבריטים. אנשי שמאל הורידו דגל שהונף לזכרו על בניין הועד הפועל של ההסתדרות.

היה פער רעיוני עמוק בין הימין הלאומי והשמאל הסוציאליסטי ביחס ליעדי התנועה הציונות. אבא אחימאיר ואצ"ג דיברו על 'מלכות ישראל', ויצמן ודומיו עסקו בניהול ענייני הישוב בתיאום עם הבריטים. פרשיות רצח ארלוזורוב והסזון שימשו מוקדי ויכוח וגם עוררו אלימות בין הניצים. מפא"י השליכה כתם של פשיזם ונאציזם על פני 'ברית הבריונים' ו'הארגון'. בשמאל היו שבלטו בקיצוניותם כמו אנשי 'ברית שלום', כמו יהודה מאגנס שהיה מוכן להסתפק עם ארבעים אחוז יהודים בארץ ישראל; ומרטין בובר שהעדיף מדינה דו-לאומית ולא מדינה יהודית בהגדרה.

בקצה השמאלי של הקשת הפוליטית היו הקומוניסטים היהודים, שחברי השומר הצעיר מילאו את שורותיהם, ושתמכו במאבק הערבי נגד הציונות. בעיניהם, הטבח ביהודי חברון בשנת תרפ"ט היה ביטוי להתעוררות לאומית פלשתינית עממית נגד הקולוניאליות היהודית. לאחר הכיבוש של דיר יאסין באפריל 1948 על ידי כוחות לח"י ואצ"ל, בן-גוריון התנצל בפני מלך עבדאללה על טענת-הסרק כאילו בוצע טבח.

על מנת לדחוק את רגלי הימין מעמדה של כוח ולגיטימציה, נמנעו מראשי המחתרות – בגין ושמיר – להיות בין החותמים על מגילת היסוד להקמת המדינה. בן-גוריון היה נחוש שלא לאפשר לבגין מעמד שותף כמייסד המדינה. בירי של הפלמ"ח על אניית הנשק 'אלטלנה' בספטמבר 48', ובגין על סיפונה, מנהיג האצ"ל שידר רוח של פיוס והכריז "לא תהיה מלחמת אחים".

בן-גוריון כראש הממשלה סרב לאפשר העלאת עצמות ז'בוטינסקי מחו"ל כדי לקבור את מפקד בית"ר בארץ ישראל. מכוחו הסוחף של ז'בו חשש 'הזקן'. מכוחו הסוחף של מנהיג לח"י ישראל אלדד גם חשש 'הזקן', ומנע ממנו משרה כמורה בבית ספר תיכון. עד כדי כך.

לאורך השנים של שלטון מפא"י צרף בן-גוריון נציגים ערבים לרשימת המועמדים בבחירות הכלליות, בו בזמן שפסל על הסף השתתפות של תנועת 'חירות' בהנהגת בגין בממשלה. היו עוד סוגיות שנויות במחלוקת, כמו פרשת השילומים מגרמניה ופרשת קסטנר. הדי השואה הכו בפוליטיקה הישראלית והעכירו את האווירה בין המחנות היריבים. כמו לא שוכחים ולא סולחים.

המערך-מפלגת העבודה קבע כקו מדיני אחרי מלחמת ששת הימים ויתור על יהודה ושומרון לטובת ממלכת ירדן. כעבור השנים הושמצו חלוצי גוש אמונים, ומפעל ההתנחלות הוצג כ"מחסום לשלום". עמוס עוז ראה בדתיים-הציונים המובילים בריונים ופושעים. את הביקור הראשון של מנחם בגין לאחר ניצחונו בבחירות של מאי 1977 עשה בישוב קדומים בשומרון. לעומתו, יצחק רבין התייחס לגוש אמונים "כסרטן ברקמת החברה הדמוקרטית של ישראל". רבין זלזל במפעל ההתיישבות, ואמר: "אני מוכן לנסוע לגוש עציון עם ויזה ירדנית".

עם החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, נרשם שיא בחפיפת אינטרסים בין מפלגת העבודה (ומרצ) עם ערפאת ואש"ף. בעצרת השלום בליל רצח רבין בתל אביב, התנוססה הסיסמה: "כן לשלום, לא לאלימות". הניגוד של שלום הוא מלחמה, אך בחרו תועמלני השמאל במילה "אלימות" שיוחסה לימין. כאשר סיסמת הבחירות של הליכוד ב-1996 הייתה "נתניהו טוב ליהודים", השתמע לפי תעמולת הליכוד שפרס יריבו הפוליטי טוב...לערבים.

על הלימה בין שאיפות הערבים ואנשי שמאל, שמעון פרס התנגד לתקיפה נגד הכור הגרעיני ליד בגדד ב-1981 שעליה החליט רה"מ בגין. כמו-כן, עמדתו של מחנה השמאל נגד מלחמת לבנון המתגלגלת ב-1982 עוררה רחוב פוליטי רועש נגד ראש הממשלה בגין. בשני המקרים - כלפי עירק ולבנון – השמאל חשש שהצלחות צבאיות יְזַכוּ את הליכוד בתמיכה ציבורית גורפת למגינת ליבה של מפלגת העבודה.

כאשר אריאל שרון הגה את רעיון ההתנתקות, דהיינו הרס של גוש קטיף ונסיגה מלאה מרצועת עזה, הוא הבטיח ביטחון ושלום לישראל. מערכות המדינה והצבא התגייסו לגמד, אם לא לחסל, את מפעל ההתיישבות הציוני באשר-הוא. שרון ותומכיו הצליחו להרחיק את הליכוד מהשלטון למשך כמה שנים.

עם הקמת ממשלת בנט-לפיד-מנצור עבאס ב-2021 נרשם שלב משמעותי ביותר של החיבור בין השמאל וערבים. צירוף התנועה האסלמית לממשלה, בדמות מפלגת רע"מ, העניק לגיטימציה לגורם אידיאולוגי-דתי ששולל את ישראל כמדינה יהודית. דו-קיום עם ערבים עלה כערך מועדף משלום בין היהודים.

השמאל הגיע למחוזות של עוינות ללא תקדים לימין בימי המחאה ב-2023 על רקע מתווה הרפורמה המשפטית: שילוב של הפגנות ושביתות, מצור על נתב"ג וקריאה לסרבנות לשרת בצה"ל, עם קמפיין מושקע וממומן היטב בחו"ל. תנועת המחאה התמלאה תסכול ואיבה כלפי נתניהו שהחזיק בשלטון מספר רב של שנים.

היעד של המוחים-המפגינים היה הפלת נתניהו. אך צפינו בתדהמה בחברה בהתפוררות וסכנה של קץ המדינה היהודית.

הימין הוכיח לאורך השנים והתהפוכות אחריות מעל ומעבר למצופה במצבי קיצון: שמר על איפוק מול התגרויות ופגיעות כואבות שהסב לו השמאל - בפרשת אלטלנה ב-1948, בפרשת סבסטיה ב-1975, ובפרשת ההתנתקות ב-2005. ידעו אנשי המחנה הלאומי להיכנע ולהשלים עם תבוסה מקומית, חולפת.

כעת, בימי מלחמה מתמיד השמאל בשאיפה פוליטית מוצהרת לראות בסילוק נתניהו מהגה השלטון. כל הצלחה במלחמת עזה תהיה לרועץ בהשגת המטרה הזאת. האם די ברור לשמאל שניצחון על האויב עומד מעל הכרעת היריב? הקריאה לאחדות בין היהודים בוקעת ומהדהדת בכל הארץ.