כמו רבים מקוראי אתר זה, גם אני אם לומר זאת בעדינות, "לא גדלתי" על מוזיקה לועזית – אלא אם כן מחשיבים את 'טאטא' של שוואקי או 'קומט-שוין' של פרחי מיאמי...
ובכל זאת, למרות שהוא יצא יותר מעשר שנים לפני שנולדתי, את 'We Are the World' הכרתי. לא אגיד לכם שיכולתי לזמזם את כל המילים של הבתים או שאפילו הבנתי את המשמעות שלהם, אבל את הפזמון הכרתי. אני לא חושב שיש מישהו בעולם שלא הכיר.
כשגדלתי קצת נחשפתי גם לקליפ ולסיפור שמאחוריו, ללילה ההוא ב-28 בינואר 1985, בו עשרות מהשמות הכי גדולים ומוכרים במוזיקה האמריקאית התכנסו באולפן בלוס אנג'לס, השאירו את האגו שלהם מחוץ לדלת והקליטו שיר אחד בלתי נשכח שכל ההכנסות ממנו יועדו לצדקה לאתיופיה הגוועת ברעב.
אבל, אולי בגלל הפרשי השנים והתרבות, למרות שזיהיתי חלק מהשמות והפרצופים, אני לא חושב שבאמת הבנתי את מה שהיה שם. את כל הכוכבים שהיה צריך שיסתדרו בשמיים בשביל שכל אותם כוכבים וכוכבות לא רק יהיו באותו מקום ובאותו זמן, אלא גם יסכימו לשתף פעולה בלי לריב על מי קיבל סולו כזה או אחר.
הסרט 'הלילה הגדול של הפופ', סרט דוקומנטרי חדש שעלה השבוע בנטפליקס וישר זינק לראש רשימת הסרטים הנצפים ביותר, מתאר בדיוק את זה. את המחויבות האדירה לרעיון שאפשרה לייצר את אותו רגע בלתי נשכח בהיסטוריה של תרבות הפופ העולמית, ולהרכיב את ה'סופר-גרופ' המרשימה ביותר בעולם עד אז – ויש רבים גם שיגידו שגם מאז – וכל זה בעולם שלפני הטלפונים הסלולריים והאימייל.
מייקל ג'קסון וליונל ריצ'י שכתבו את השיר, בוב דילן, ברוס ספרינגסטין וסידני לאופר הם רק חלק מאותה קבוצה של אמנים שהגיעו מעולמות שונים, אך התאחדו כדי להקליט את "We Are the World" ולהביא קצת מזור לכאבה של היבשת המורעבת.
אין ב'לילה הגדול של הפופ' חשיפות עיתונאיות מרעישות או רכילות עסיסית, אולי למעט האזכור של פרינס שסירב להגיע כי לא קיבל סולו, אבל הקסם שלו טמון בכך שהוא כולל לא מעט קטעים שצולמו בזמן אמת וטרם פורסמו.
כך, לצד ראיונות עכשוויים עם אמנים שהיו שם באותו ערב אגדי - ובהם ליונל ריצ'י, ברוס ספרינגסטין, סינדי לאופר ועוד – אך גם עם מהנדסים ואנשי צוות ההפקה, הסרט מציג הסרט מפרט את שלבי התכנון המוקדמים, כולל מפגשי הכתיבה עם ריצ'י וג'קסון, ונכנס גם לאולפני הנסון המפורסמים שבהם הוקלט "We Are the World".
למרות ארבעים השנים שחלפו ושחלק מהשמות והפרצופים בסרט כבר לא איתנו, 'הלילה הגדול של הפופ' מצליח לגרום למרואיינים שלו לחיות את אותו הלילה מחדש, על הספקות בדרך אליו, התשישות במהלכו והאושר הפורץ שלאחריו.
ההתרגשות הזו של אותם מרואיינים שמעלים זיכרונות לצד קטעי הארכיון המקוריים היא כל כך אותנטית ובלתי ניתנת לזיוף, שהיא באמת מצליחה לשקף את גודל הרגע גם לכאלו שלא גדלו באיזור החיוג ששמע מייקל ג'קסון. ולקחת אותנו, ולו רק לכמה רגעים, לאחד הלילות המפורסמים ביותר בתולדות המוזיקה - הלילה הגדול של הפופ.