מסופר על רבי יחזקאל מקוזמיר שפעם ראה קבוצת חסידים יושבים ושותים יי"ש. שאל אותם רבי יחזקאל במה הם עוסקים, והשיבו לו כי הם עוסקים בשתיה שמעוררת אותם לתשובה. (כלומר, על ידי השתיה הפותחת את הלב הם מתעוררים לתשובה).
המשיל להם רבי יחזקאל משל: פעם היה אדם אחד שהלך בדרך, ולפתע ראה עגלה תקועה בבוץ. העגלה היתה שקועה כל כך בתוך הבוץ, שהסוסים כלל לא הצליחו להזיז אותה.
לאחר מספר דקות הופיע העגלון, עם מנוף בידו - וחילץ את העגלה החוצה.
האיש נדהם כל כך מעוצמת המנוף, והחליט שאם מנוף אחד כל כך חזק להרים עגלה - הוא יחבר לעגלתו ארבעה מנופים!
חיש מהר בנה עגלה והעמיד אותה על ארבעה מנופים, אך לאחר שחיבר אליה את הסוסים - גילה שאינה יכולה לזוז.
אנשים שעברו באיזור והסתכלו על המראה המוזר, גיחכו ואמרו לעצמם: "שוטה, המנופים יכולים אמנם להרים את העגלה, אך לא להזיז אותה".
המשיך רבי יחזקאל ואמר: השתיה דומה למנוף. יכולה היא להרים את האדם מיגונו, לשנות את מצב רוחו, אך לא להזיז אותו ממקומו אל מקום אחר.
מתחילת המלחמה, אך ביותר בתקופה האחרונה - מאז החל השחרור ההמוני של משרתי המילואים הרבים לביתם, כולם מדברים על "היום שאחרי".
מה יקרה עכשיו? מה הצעד הבא? כיצד נתייחס לאויבינו והאם ניתן לרשות הפלסטינית/ישות ערבית אחרת לשלוט בעזה.
אינני רוצה להיכנס לסוגיה כבדת משקל זו, אלא רק למקד את תשומת הלב ב"מנגינה" שלה, במה שמרחף מעל לטיעונים השונים: האם למדנו משהו ממאורעות הזוועה בשמחת תורה, או שמא לא?
זה הא' ב', הבסיס שצריך להנחות אותנו כשאנו ניגשים לדבר על נושא זה. ואכן, כמעט כל מי שעוסק בכך מדבר על כך שאנו במציאות אחרת, ו"מה שהיה לא יהיה עוד". אך, למרות ההצהרות הברורות האלו, כאשר ניגשים לפרקטיקה - לא תמיד מוצאים הלימה בין האמירות החד משמעיות של "לא לחזור על שגיאות העבר", לבין הפתרונות המוצעים.
פרשת השבוע נפתחת בפסוק:"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה..." אומר רש"י: "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".
שואל על כך רבי דוד מללוב זצ"ל, תלמידו של ה"חוזה מלובלין" ומייסד חסידות "ללוב", מדוע התורה מספרת לנו על שמיעת יתרו? הרי כולם שמעו את הניסים הגדולים של קריעת ים סוף ומלחמת עמלק! אז מה מיוחד בזה?
אלא, אומר רבי דוד, אמנם על מאורעות אלו שעברו ישראל - אנשים רבים שמעו. אך יתרו שמע והבין. הוא הסיק מסקנות ממה ששמע, ולא נשאר לעמוד במקום שלו. זאת בניגוד לשאר האנשים ששמעו - אך המשיכו בשלהם...
וזו אולי השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמינו עכשיו: האם כל הזעזוע ממה שעברנו והדיבורים שבאו בעקבות כך - מתגשמים לידי מהלך אמיתי, שיוביל אותנו למסלול שונה? או שמא, הדיבורים הללו הם כמו השתיה שבסיפור, שאמנם פותחת את הלב למציאות - אך איננה משנה למעשה שום דבר?
הלוואי ובע"ה נלמד מיתרו, כאומה וכיחידים, לא רק "לשמוע", לא רק להתעסק בנושא, לדבר בהתלהבות ולהסיק שלל מסקנות - אלא גם לקבל החלטות ולבצע מעשים שיביאו אותנו אל מציאות חדשה וטובה יותר.
הכותב הוא מנהל חטיבת הביניים בישיבת "נווה הרצוג"