מאז החלו החיזבאללה לשגר טילים לצפון הארץ, כל פעם שאני מקבלת התרעות, מושך את תשומת לבי שם של כפר ערבי שסופג רקטות השכם והערב: ערב אל עראמשה שמו. כל בר דעת שעוקב אחרי השיגורים שואל בוודאי את עצמו: למה החיזבאללה משגר טילים לכפר ערבי? מסתבר שחוסר החיבה של החיזבאללה לכפר איננה חדשה: בשנת 2006, במלחמת לבנון השנייה, שילם הכפר מחיר כבד: אם ושתי בנותיה נהרגו מפגיעה ישירה של קטיושה. סקרנותי הוליכה אותי לספרי ההיסטוריה לבדוק את סיפורו של הכפר. מדובר בכפר בדואי קטן ומודרני השוכן כ-2 ק"מ מצפון לקיבוץ אדמית, על רכס סולם-צור , ומתגוררים בו 1,800 איש בלבד. זהו למעשה הכפר הערבי היחיד השוכן בגבול הצפון. סיפורו של הישוב מתחיל בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. שבט ערב אל עראמשה התגורר בכפר ששמו עוד היה מזרעה (לא מזרעה שעל יד נהריה). שם אחר לכפר היה ג'ורדיה. היה זה איזור מבודד בגבול ישראל לבנון שמחובר בכמה שבילים, ולמעשה היו התושבים נטולי שייכות ואזרחות. מן הסתם היווה הכפר מקום מסתור לחברי הכנופיות הערביות שהתנכלו ליישובי הגליל בימי "המרד הערבי הגדול" (1936-1939) ואכן, בשנת 1938 פשטו פלוגות הלילה של אורד וינגיט על הכפר ג'ורדיה שבו שהתה כנופיה, וחיסלו שניים מהם . ברשותכם, נתעכב לרגע על פלוגות הלילה של וינגיט: אורד צ'ארלס וינגייט היה קצין בצבא הבריטי, שהתמחה בלוחמה זעירה - וציוני נלהב. בשנת 1938 יזם וינגייט את הקמתן של פלוגות הלילה המיוחדות של ארגון ההגנה, בעקבות המרד הערבי הגדול, ולכן כונה "הידיד " . בפלוגות הלילה של קפטן וינגיט היו חברים סה"כ כ-120 נוטרים וביניהם: אברהם יופה, שמעון אבידן, יוסף הראל, חיים לבקוב, מרדכי מקלף ועוד טובי בנינו שיהיו בבוא היום אלופים בצה"ל. היחידה פעלה בסה"כ כשנה, אולם פעולותיה הצליחו לגרום לאבדות בקרב חברי הכנופיות ולתפוס אמצעי לחימה רבים, הכל בשיתוף פעולה עם הבריטים. חשיבותן של פלוגות הלילה הייתה בעצם היותן היחידה הראשונה בה נטלו יהודים חלק בפעילות צבאית יזומה בארץ ישראל. הקפטן אורד וינגייט שנספה בשנת 1944 בהיותו בן 41 בהתרסקות מטוס מעל הודו, זכה בארץ להנצחות רבות: כפר הנוער ימין אורד בכרמל, מכון וינגייט, שדרות,כיכרות ורחובות נקראו על שמו וגם אניית מעפילים אחת, אך משום מה לא הונצחו פלוגות הלילה ומייסדן בזמר העברי. לכן ניזכר ב"זמר הפלוגות" שכתבו נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי בקיץ 1938. השיר נכתב לבקשת יצחק שדה שאף הוא פעל תחת פיקודו של וינגייט ובהשראתו הקים את הפו"ש פלוגות השדה. אלתרמן כתב את השיר לרגל הכינוס הראשון והאחרון של אנשי הפו"ש - פלוגות השדה של יצחק שדה. אחת משורות השיר תהיה במשך שנים רבות סמן ומתווה דרך במלחמות ישראל: "אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו". אֶת זֶמֶר הַפְּלֻגּוֹת נָשִׁיר נָא לְמַזְכֶּרֶת אָפֵל, אָפֵל הַוָּאדִי: הַמִּשְׁמָר, הָכֵן הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת הָלְכָה פְּלֻגַּת שָׂדֶה לָאֵשׁ וְלַמָּגֵן חַכִּי לָנוּ, אַרְצִי, בְּמִשְׁעוֹלֵי הָרַיִךְ חַכִּי לָנוּ בִּשְׂדוֹת הַלֶּחֶם הָרְחָבִים אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים פְּלֻגָּה - עֲלִי, עֲלִי בָּהָר פְּלֻגָּה - כָּבוֹשׁ תִּכְבֹּשִׁי בִּמְקוֹם שָׁם אִישׁ עוֹד לֹא עָבַר שָׁם יַעַבְרוּ הַפוֹ"שִׁים לְמַעַן אֵם וּבֵן וָאָב הַסּוֹלְלָה נָקִימָה פְּלֻגָּה, לֹא תַּם, לֹא תַּם הַקְּרָב פְּלֻגָּה, צָעוֹד קָדִימָה לַשָּׁוְא, לַשָּׁוְא אָמְרוּ: רַק הַיָּמִים הֵם לָנוּ לַשָּׁוְא אָמְרוּ: לְאֵשׁ וָשֹׁד נִדּוֹן הַלֵּיל הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם רַק לַחַיִּים נִתָּנוּ הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם הֵם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִן הַשְּׁפֵלָה בַּחוֹף וְעַד גִּדְרוֹת הַתַּיִל וּמִנִּקְרוֹת הָרִים וּמִבְּקָעוֹת וָגַיְא נָשִׁיב לָךְ אֶת הַיּוֹם, אַרְצִי, וְאֶת הַלַּיִל נָשִׁיבָה לָךְ אוֹתָם לְמַעַן כָּל הַחַי כִּי לֹא לַשָּׁוְא, אָחִי, חָרַשְׁתָּ וּבָנִיתָ לַנֶּפֶשׁ וְלַבַּיִת לָנוּ מִלְחָמָה גּ'וֹעָרָה, תֵּל עָמָל, כִּנֶּרֶת וַחֲנִיתָה אַתֶּן לָנוּ דְּגָלִים, וְאָנוּ הַחוֹמָה כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו פָּנַיִךְ, מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם בַּקְּרָב נחזור לנושא שלשמו התכנסנו - סיפורו של השבט הבדואי ערב אל עראמשה. מסתבר שב"הפוך על הפוך", פשיטת "פלוגות הלילה" בשנת 1938 הייתה נקודת מפנה ביחסים בין תושבי השבט לשכניהם היהודים. בידיעה מעיתון 'על המשמר' 3 שנים לפני קום המדינה, 7 במאי 1945 (יום לפני שהסתיימה רשמית מלחמת העולם השניה) קיימו אנשי היישוב שאז נקרא "ג'ורדיה" יחסי שכנות טובים עם קיבוץ איילון שבשכנותם, עד כדי כך שכשנגנבה פרה מהקיבוץ הבדואים מצאוה והחזירוה. מלחמת העצמאות הותירה 400 מאנשי השבט בתוך שטח ישראל, וחלקם נותרו בשטח לבנון. איש מבני הכפר לא קיבל תעודת זהות ישראלית, הם שילמו מיסים לממשלת לבנון והתעלמו מהשלטון הישראלי, ורק בבחירות של 1959 הצביעו לראשונה. ועדיין התלבט השבט בעניין נאמנותו. בשנת 1962 נעצרו שם שני חשודים בריגול. למרות זאת נסלל כביש גישה ב-1957 החלו לסחור עם הישובים מסביב ולבסוף הם נעשו ישוב: ולפני 60 שנה, ב- 24.7.1964 כותב בעיתון "הצופה" העיתונאי יונה כהן (שכיהן משך 50 שנה ככתב "הצופה" בכנסת): "הגענו לכפר קטון שבסביבות הכפר הלבנוני בוסתן. כאן הביאו הממשלה וקק"ל להתיישבות שבט בדואי. בדואים, שכל כולם מקדמת דנא אנשי נדודים במדבר. והתיישבות? האין זה פרדוקס וניגוד מניה וביה? ודאי. אך גם לכך הגענו. לאשרם של המתיישבים הבדואים ולטובת המדינה כולה. כאן ב"מזרעה" שוכנו 25 משפחות הבדואים, בני שבט ערב אל עראמשה. לא קל היה להם להסתגל ל"מחנק" בית האבן ולצמידות לנוף ולסביבה אחת. גם בי"ס הוקם לילדיהם". בכתבה נוספת מ"הצופה" מ-12 באוגוסט 1966, אנו למדים שהרעיון לקחת חסות על הכפר הבדואי נבע מתוך רצון לנתק את תושבי הכפר מנותני החסות הלבנוניים: מסתבר שמחוסר כבישי גישה תקינים לאיזורם היו תושבי הכפר המצוי בתחומה הריבוני של מדינת ישראל משלמים מיסים ללבנון... ואכן, הז'אנדרמיה הלבנונית היו עושים בכפר כבתוך שלהם. לאט לאט השתלב היישוב בהוויה הישראלית. כיום משרתים רבים מבניו בצה"ל, ואולי זאת הסיבה שהחיזבאללה מבקשים לנקום בתושבים ומשגרים טילים בכל הזדמנות. ויש גם קרני אור: בימים כתיקונם משמש היישוב אתר תיירות מבוקש: צימרים, מסעדות ומסלולי טיול, והישראלים נוהרים למקום. אבל מאז שמחת תורה השנה המצב השתנה. בני הכפר התגייסו למילואים, חלקם אף התנדבו. כל השאר התפנו למלון בנצרת ולא מצאו שם את עצמם, ולכן חזרו לכפר למרות הסכנה הגדולה המרחפת מעל ראשם. וגם למענם אנחנו מתפללים שהמלחמה תסתיים במהרה והישראלים ינהרו בהמוניהם להתארח בישוב הבדואי הפלאי והמיוחד ערב אל עראמשה.