אין צבא מוסרי מצה"ל שלנו. אין חיילים ערכיים מהחיילים שלנו. אבל גם בפני צבא מוסרי וחיילים ערכיים ניצבים אתגרים.
אחד מהאתגרים המוסריים במלחמה בעזה, גם אם לא הגדול והחשוב שבהם הוא ביזת השלל. איני יודע עד כמה התופעה קיימת, ומי אני שאטיף מוסר לגיבורים שנלחמים בחירוף נפש כבר חודשים. אבל סיפור מדהים שמעתי, על מג"ד במלחמת ששת הימים ושמו חיים ציפורי, ידבר הסיפור במקומי.
'בסיום המלחמה היינו ברמת הגולן. היריות נגמרו והביזה התחילה. הבולמוס היה כל-כך גדול, שגם איומים בנשק לא הועילו. לקחו הכל. מחצלת קש, אופניים ישנים, מכונת תפירה, ומקלט רדיו ענק עשוי מעץ. את כל זה ועוד החביאו בתוך הרכבים שלנו.
כשקיבלנו פקודה לרדת לארץ ולהשתחרר, החליט ציפורי לגמור את המלחמה בטיול. זה היה יום נורא, מפעם לפעם התפוצץ צמיג מהחום והשיירה כולה נתקעה. באווירה העצבנית הזאת הורה ציפורי לשיירה שלו לסטות מהכביש. זה קרה ליד יריחו. חשבתי שהוא רוצה להראות לנו את יריחו העתיקה. הזדמנות טובה לשיעור מולדת.
עלינו על גבעה חשופה ממנה נשקפה העיר. הוא הורה לסדר את הרכבים במעגל, ואת החיילים לפניהם. כמו במסדר. כשהשתתקנו הוציא ציפורי מכיסו ספר תנ"ך והתחיל לקרוא, לאט לאט ובהטעמה: 'והיתה העיר (יריחו) חרם. היא וכל אשר בה לה'... רק אתם שימרו מן החרם פן תחרימו... ושמתם את מחנה ישראל חרם ועכרתם אותו'.
כשסיים ציפורי את פרק ו' עבר לפרק ז'. פרשת עכן. 'וימעלו בני ישראל מעל בחרם', קרא, 'ויחר אף ה' בבני ישראל'. גם קשיי התפיסה בינינו החלו להבין שלא על כיבוש יריחו מדבר ציפורי אלא עליהם. הוא חזר במפורש על תהליך הסלקציה הנורא שעבר על בני ישראל עד שנלכד עכן בן כרמי.
כשגמר את הקריאה החזיר את התנ"ך לכיסו ואמר שכל מי שמחזיק במשהו שלקח שלל יוציא אותו וישים במרכז המעגל. אחר כך הוא יבדוק בתוך הרכבים. אם אז יימצא משהו, יעופו אנשים למשפט צבאי.
אחד אחד פנו האנשים לאחור וטיפסו על כלי הרכב. הם שלפו משם כמות מדהימה של נכסים. החל בנשק ותחמושת וגמור בשרפרפי קש. בהדרגה הפכה השלכת השלל לטקס פולחני עתיק. באותם רגעים הרגשתי דחף שאינו בר כיבוש להיות חלק מהטקס. היה לי בכיס פנקס חוגר של חייל סורי שמצאתי ליד גופתו. הלכתי אל מרכז המעגל והנחתי את הפנקס בערימה. בבת אחת רווח לי, הייתי בפנים.
ציפורי הורה לרכז את השלל בשתי ערימות. אחת של ציוד צבאי הוחזרה לאחת המשאיות. על השניה הורה לשפוך בנזין. הדלקנו אותה. חשבתי שכך הרגישו המאמינים בעת העלאת קורבנות בבית המקדש.
ציפורי נמנע מלערוך חיפוש נוסף. לא היה צורך. הרי בלהט הטקס היו האנשים מוכנים להביא למדורה גם את הבגדים שהביאו מהבית... ואולי לא רצה לקלקל את השיעור החינוכי הגדול שנתן במעשים קטנים... (נחום ברנע מתוך "להיות שייך").