בשעת מלחמה יש הרבה תופעות קשות, בגלל שזו שעת מצוקה גדולה כמעט לכולם. לצידה יש גם תופעות מדהימות ומרוממות, של שותפות גורל, איכפתיות, התגייסות להגנה ולמלחמה, ולסיוע בכל אשר נדרש.
אנו רואים כעת מזה ומזה. ותופעה קשה שאני כואב אותה באופן אישי, היא הביקורת הקטלנית על הציבור הדתי לאומי, על החיילים הדתיים ועל ישיבות ההסדר.
ראשית, יש כאן ביקורת לשם ביקורת. במילים פשוטות - ביקורת לשם השחרה ודמוניזציה של יריב פוליטי. קל ללמוד זאת מכך שמדובר בביקורת צולבת ומנוגדת, ביקורת הסותרת את עצמה מיניה וביה. כך למשל, מחד גיסא מבקרים את הציבור הדתי לאומי על "פרזיטיות", על "כספים קואליציוניים", ואפילו מאשימים אותו ב"השתמטות". ובד בד – עולה ביקורת חריפה על "צימאון לדם", על "השתלטות על צה"ל", או אפילו על "שיח לא ראוי על מספר חובשי הכיפות העצום שבין הנופלים". או כמו שכתב באחרונה עיתונאי נחשב שקיבל מארגון "אמהות הלוחמים" מדבקה "חיי לוחמינו קודמים לחיי האויב ותומכיו". ומזה הוא הסיק כך: "מספרי ההרוגים בעזה מאכזבים אותן. 30 אלף לא מספיק – צריך יותר, הרבה יותר".
אי אפשר להאשים את הציונות הדתית גם בצימאון לדם וגם בהשתמטות, גם בפרזיטיות וגם ב"השתלטות". זו ביקורת בלתי אפשרית כי היא מפריכה את עצמה. זהו ניסיון לרצח אופי קולקטיבי, בבחינת לפסול את הציבור ולא משנה מה שהוא יאמר ומה הוא יעשה. תמיד תוצמד לו תווית פסולה.
התופעה מזכירה בהחלט את המעשייה העממית על האריה שסטר לארנב בגלל שהיה גלוי ראש מול המלך, ופעם סטר לו על כך שלא הסיר כובעו לכבוד המלך. כך או כך, את הסטירה הוא יקבל. וכעת, בזמן מלחמה, יש שהפכו את הציבור הדתי לאומי לארנב שסוטרים לו, בכל מחיר, בכל מקרה. גם כאשר הוא מתגייס בהמוניו לכל יחידות החוד הצבאיות, גם כאשר בניו ובנותיו מתנדבים ברבבותיהם בשדות, בחממות, ובמרכזים לוגיסטיים. גם כאשר אחוז עצום מהנופלים, הם בוגרי ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות, ובאופן גבוה משמעותית מחלקם היחסי באוכלוסייה.
הביקורת הארסית לא פוסחת גם על הורי חטופים מפורום "תקווה" המזוהה עם הציונות הדתית שיוצאים נגד עסקה לשחרור מחבלים תמורת שחרור חטופים, מתוך אחריות לאומית וראיה ארוכת טווח. ליבי עם ההורים הגיבורים הללו שצריכים להתמודד עם חטיפת ילדיהם ובנוסף לחוסר אמפתיה כלפיהם.
לדעתי, העם בישראל כעת אחראי יותר, והשיח המכפיש והמפלג שהיה עד ה-6 באוקטובר, הוא נחלת העבר. ישנו מיעוט שמתעקש גם כעת להדגיש מחלוקות, תוך התעלמות ממצב המלחמה הנוראי שאנו נתונים בו. גם המיעוט הזה צריך להבין שהסובלנות הציבורית לקמפיין שנאה כעת הוא אפס.
בני הציונות הדתית נושאים בנטל בגבורה ובעוז, לא חייבים להסכים איתם פוליטית. וכעת אף אחד לא נושא דגל פוליטי בשדה הקרב, זה באמת הדבר האחרון שמעניין את הלוחמים. מחלוקת פוליטית עוד תהיה לה שעה ראויה, אך גם אם מישהו בכל זאת מוצא לנכון דווקא כעת לעסוק בפוליטיקה, אז המינימום המתבקש – לעשות זאת בהגינות. לא בהשמצה, לא בהכפשה, לא בשקרים.
הכותב הוא איש עסקים, בעלים של חברת "קדמא נדלן" וחבר "רוח הארץ" המטה הדתי לאומי