חיבור עולם האגדה ועולם ההלכה, בעומק שלהם, הוא אחד הכלים המשמעותיים של עם ישראל בהבנת התורה ובהובלת העולם אל המקום הראוי לו. היינו עד עכשיו בפרשות יתרו ובשלח, שמענו על יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני – דברים גדולים ועצומים. והנה עכשיו אנחנו נוחתים אל תוך פרשת משפטים, אל כל הפרטים והדקדוקים שלה: שור תם, שור מועד, שומר חינם, שומר שכר וכו'.

יש אנשים שהמעבר הזה קשה להם: היינו בדברים כל כך גדולים, עולם אמונה שלם, ועכשיו אתה מתחיל לדקדק איתי בפרטים? יש אנשים שהפוך, דווקא מהפרטים הם חיים ושם הם מוצאים את חפצם - בהגדרות המדויקות של הדינים, בחילוקי הדינים שנובעים מהן ובבדיקה האם המקורות מסתדרים עם המסקנות של חילוקי הדינים הנובעים מההגדרות.

העומק הוא להבין את שני הדברים גם יחד, לא רק בצורה טכנית כי שניהם חשובים, אלא כי ההבנה של כל אחד מהם מעמיקה גם את חברו, כי הראיה של התורה היא ראיה כללית.

אומר הרב קוק באיגרת פ"ט שצריך לקבוע התמדה והדרגה גם בעולם המחשבה כשם שאנחנו עושים את זה בעולם העיון, ורק כך מתקבלת תורה במובנה השלם והכולל, כי העיון עמוק יותר כשהוא בא עם עולם המחשבה והמחשבה עמוקה יותר כשהיא באה עם עולם העיון.

זה מה שקרה אצל רבי יצחק נפחא. במסכת בבא קמא דף ס' מסופר שישבו לפניו שני תלמידים, רב אמי ורב אסי, מגדולי אמוראי ארץ ישראל. אחד רצה שהרב ילמד הלכה ואחד רצה שהרב ילמד אגדה, והרב לא יכול היה להתחיל.

רבי יצחק נפחא סיפר לתלמידיו את המשל המפורסם על האדם שהיו לו שתי נשים, אחת צעירה ואחת זקנה. הצעירה תולשת לו את השערות הלבנות כדי שיראה צעיר, והזקנה תולשת לו את השערות השחורות כדי שיראה זקן – והאיש הזה יצא קרח מכאן ומכאן. זה מקור הביטוי. לפעמים כששני צדדים מושכים כל אחד לצד שלו בסוף אנחנו נשארים בלי שום דבר.

רבי יצחק נפחא בחר לצטט לתלמידיו פסוק 'שמתאים לשניכם'. מבחינה טכנית נראה שרב נפחא מצא פסוק עם שתי דרשות – אחת הלכה ואחת אגדה, אבל בעומק ברור שהכוונה היא שיש קשר בין המדרש ההלכתי של הפסוק למדרש האגדתי עליו, והם מעמיקים זה את זה.

רבי יצחק נפחא בחר פסוק מהפרשה שלנו: "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה". הפסוק מתחיל ב-'כי תצא אש', כאילו האש יצאה לבד, לא רואים איך היא הופיעה פתאום. הפסוק מסתיים ב-'שלם ישלם המבעיר את הבערה', כלומר, יש מישהו שצריך לקחת אחריות על האש הזו, היא לא יצאה לבד. לדרשה זו משמעות הן בעולם האגדה והן בעולם ההלכה.

בעולם האגדה, מסביר רבי יצחק נפחא: "אמר הקב"ה... 'אני הציתי (בלשון ימינו: הצתי) אש בציון... ואני עתיד לבנותה באש', שנאמר: 'וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ... חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ'". הקב"ה לוקח אחריות על חורבן ירושלים ומבטיח שיבנה אותה.

בעולם ההלכה, מסביר רבי יצחק נפחא: יש מחלוקת מפורסמת בגמרא בבא קמא בדף (כ"ב:). לפי דעה אחת, דעתו של רבי יוחנן 'אישו משום חיציו' – נזקי אש שייכים למשפחת נזקי האדם, היות והאדם מדליק את האש. האש 'הולכת' כמו שחץ הולך, ולכן נחשב כאילו הזיק בגופו. הדעה השניה, דעתו של ריש לקיש, 'אישו משום ממונו' – אש היא כמו הממון של האדם, כמו שור של האדם שהלך והזיק, חפץ שהניח כמכשול ברשות הרבים. גם האש שייכת למשפחה זאת של נזקים. יש הבדלים גדולים בין נזקי אדם לנזקי ממון, ואין כאן המקום להרחיב בכך. המחלוקת היא מחלוקת מהותית, ורבי יצחק נפחא, שהיה מתלמידיו של רבי יוחנן, דורש ואומר: "הנה פסוק שמלמד אותנו ש'אישו מלשון חיציו'".

חיבור שתי הדרשות לאותו פסוק עלול להישמע מקרי, אבל בעומק העניין שומעים פה את הקשר: הקב"ה לוקח אחריות אלוקית על העולם. ירושלים חרבה – ירושלים תיבנה באחריות אלוקית. והאדם? האדם נושא באחריות על מעשיו. הוא הדליק אש, הוא התרשל – הוא ישלם את נזקי האש הזו. כשאדם מדליק אש, הוא צריך לבדוק אילו חומרי בערה יש מסביב, לאן כיוון הרוח. זה כאילו הוא יורה חץ - אישו משום חיציו.

בעומק הדבר יש כאן מדרגה נוספת של חיבור בין הדרשות, מעבר לקשר בין אחריות אלוקית לאחריות אנושית. יש פה גם קשר בתפקיד של עם ישראל בעולם. כי הרי ציון היא עיר הצדק, קריה נאמנה, "מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט", כך קראו לה לפני חורבנה. וכשהיא חרבה התמוטט הצדק העולמי, ועולם המשפט העולמי נראה חסר ונראה פגום. רואים את זה בעיניים.

והרי הפרשה שלנו היא פרשת משפטים – הקב"ה בא ואומר השליחות המיוחדת של עם ישראל היא לקבל את התורה כמכלול, את ההלכה ואת האגדה, לחבר את עוסקי האגדה ועוסקי ההלכה, לחבר את כלל ישראל למערכת אחת. כך בונים את עולם המשפט העולמי, כך ציון תחזור למעמד המיוחד שלה, כעיר הצדק. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

אננו מתפללים לקב"ה שיממש כבר את האחריות שלו, שחורבן ירושלים יבוא לידי בניינה השלם, וכבר עכשיו בכניסתנו לפרשת משפטים שהקב"ה ישיב לנו את החטופים שלנו ואת חיילינו בריאים ושלמים, ויתקיים בנו כבר עכשיו 'ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה'. שבת שלום ומבורך.