לא רואים מעבר לרגש

"יחיא סינואר חולה על התקשורת שלנו. הוא עוקב אחריה, ניזון מהתקשורת ומשתמש בה נגדנו". את הדברים הללו אמרה תת גונדר בדימוס בטי להט, לשעבר ראש מערך המודיעין של השב"ס בראיון לערוץ 14.

להט הסבירה כי סינואר אובססיבי לתקשורת הישראלית ושואב ממנה את הידע שלו על הלך הרוחות בישראל.

דווקא מכיוון שסינואר לומד על החברה הישראלית דרך תקשורת המיינסטרים, יש מרכיב משמעותי מאד שהוא לא מכיר ולא לוקח בחשבון וזה גם מה מביא אותו לעשות טעויות אסטרטגיות משמעותיות. המרכיב אותו סינואר לא מכיר הוא הרוח הלאומית והאמונה היהודית שאינה מסוקרת ומתווכת בתקשורת המיינסטרים הישראלית.

מדוע תקשורת המיינסטרים לא מתווכת לקהל שלה את הרוח והאמונה המהוות מרכיב כל כך משמעותי במערכה הנוכחית?

כשאור הלר, כתב ערוץ 13, יצא לאחרונה לרחוב כדי להבין את יחס האזרחים לתקשורת, הוא הופתע לגלות שהאזרחים כועסים. כועסים מאד. הלר ההמום ניסה להסביר לעצמו את מה ששמע ולבסוף הגיע למסקנה שנתניהו מסית נגד התקשורת ולכן הציבור עושה ממנה שעיר לעזאזל. "זה מאד כואב לי לשמוע.. כאן בלב כואב לי" אמר לבני שיחו.

מדוע הלר לא חשב לעשות חשבון נפש ולו הקטן היותר? מדוע לא העלה על דעתו שאולי יש בעיה בתקשורת?

אחת התשובות המרכזיות לכך, כמו גם לחוסר היכולת של התקשורת לסקר את רוח העם, היא שהתקשורת הישראלית המיינסטרימית, שהיא שמאל מובהק, חיה בעולמות של רגש ולא של לוגיקה ועובדות. זו גם הסיבה שאנשי התקשורת, האמונים על ביקורת נוקבת וחריפה, נפגעים מאד כאשר הביקורת מופנית כלפיהם. הלר באמת ובתמים הופתע לשמוע את מה שאמרו האזרחים והוא גם באמת נפגע, אלא שבמקום לקחת את מה שנאמר גם למחוזות של הסקת מסקנות, הלר נשאר במקום הרגשי והפגוע ואף נתן לו תוקף והצדקה.

באולפני התקשורת בישראל שולטים בעיקר רגשות שהעיתונאים עסוקים בלהצדיק ולחזק באדיקות. אנשי תקשורת המיינסטרים מתקיימים בטווח מצומצם של מסגרת רגשית שמתוכה הם מפרשים את המציאות ולתוכה הם גם מכניסים את הציבור שצופה בהם ובכך מנתבים אותו למרחב מצומצם של אקסיומות רגשיות שכל הכופר בהן נתפס כאיום על המחנה.

אחת מהאקסיומות הללו היא למשל היחס לנתניהו כמייצג של הרוע המוחלט ולמצביעיו כעדר נבער ומוסת. זהו דגל אדום שבכל פעם שהוא מונף, רגשות התיעוב והזעם המוחלטים מופעלים מיד. כל מי שמעיז לרמוז שנתניהו ותומכיו אינם הדמון שעשו מהם חוטף קיתונות לעג ובוז.

אקסיומה רגשית נוספת של השמאל היא שרוב הערבים רוצים לחיות איתנו בשלום. האקסיומה הזו אמורה להביא את המחנה לכלוא את רגשות הזעם והנקמה המוצדקים למול מעשי טבח של אויב מוסלמי ולהתבייש בהם. תחושת האשמה והבלבול למול האויב הכרחית כדי שהשנאה תופנה למאבק בימין.

עוד אקסיומה רגשית שהשמאל טיפח במהלך השנים היא תחושות של תיעוב וזלזול בפוליטיקאים, בעיקר באלה מהמחנה השני. אזכור המונח 'פוליטיקה' מפעיל מיד רגשות דחיה ובוז.

"הוא משקיף אל הנוף למדינה שאהב, אז מה אם בדרך שיקר וגנב" שרה להקת תיסלם. "הוא שכח שהטיף בעד מלחמה הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה". בהפיכת הפוליטיקאים לסמל של שחיתות, מוכשרים הלבבות לפעולות עוקפות דמוקרטיה.

קידוש היאוש

במשך שנים הצליח השמאל לשלוט על התודעה הציבורית דרך ליבוי רגשות שמשרתים את תפיסת עולמו . כשהרגש שולט, הציבור נשלט. ליבוי הרגשות נעשה דרך תקשורת, כמו גם דרך ספרות ותרבות.

פרופ' נורית גוברין, מרצה לספרות עברית, אמרה פעם בהרצאה (רוח הדברים) כי בספרות העברית האיכותית לא יימצא מי שיספר על הטוב שבחיים כיוון שזה לא מעניין ולא עמוק. אם רוצים עומק ותחכום חייבים לספר על הסבל, הקושי והמצוקות. שם מצוי העומק האמיתי של הנפש.

השמאל, כתפיסת עולם, בז לאופטימיות ולשמחה. מי שאופטימי ושמח מוצג כשטחי וכסיל. כמו כן, אלוקים אינו קיים. השמיים ריקים ולכן כל מה שיש לאדם הן הנאותיו הגשמיות, מחשבותיו והגיגי ליבו. "אדם בתוך עצמו הוא גר" כתב ושר שלום חנוך, אייקון שמאל קלאסי. "לפעמים סופה עוברת וביתו נשבר.. אדם גם לעצמו הוא זר. אדם בתוך עצמו נסגר.. אני שומר עליך כמה שאפשר ובכל זאת האם אמצא אותך מחר".

לפי תפיסת העולם הזו אין במציאות אין שום דבר נצחי להאחז בו מלבד עומק הייאוש והגיגי הדיכאון. הם, ברוך ה', איתנו לנצח ולכן בכל מה שמצליח להסב עונג רגעי יש לאחוז מהר לפני שיעלם. תפיסת העולם הזו גם היא מסגרת של אקסיומה רגשית.

רוח אחרת

הרוח היהודית היא הפוכה ומקדשת שמחה ומחשבה חיובית. הן אלה שיוצרות מציאות, מביאות להארת פנים מלמעלה ומשברות גדרות ומחסומים.

עבור חלקים גדולים בתקשורת השמאל, כאשר הם רואים חיילים רוקדים עם ספר תורה בחאן יונס מדובר בunknown zone. זו שפה רגשית ותודעתית שהם לא מבינים ולא מדברים בה ולכן מתעלמים מקיומה. ההתעלמות הזו מביאה אותם לייצר תמונת מציאות מעוותת שהעיקר חסר בה והעיקר הוא רוח העם.

יוצאים לעקיפה

מתוך חוסר היכולת להבין את הרוח הזו של הציבור, השמאל מנסה לעקוף את הציבור ולהתעלם ממנו. הם קראו לנתניהו 'לך', והתעלמו משני מיליון מצביעים שבחרו בו. כעת הם דורשים 'הדחה עכשיו' מבלי להתחשב בתמיכה הציבורית הגדולה שיש עדיין לראש הממשלה.

כעת, כאשר רוח העם מתחזקת והתביעה לניצחון מוחלט בעזה ובשאר החזיתות מתעצמת, הנסיונות לכפות על הציבור מדיניות שמאל מתחזקים אף הם. התקשורת הישראלית לוחצת לסיום הלחימה, מייצרת תודעה של תבוסה ומבקשת להביא לעסקת חטופים מופקרת. הממשל האמריקאי מגביר גם הוא את הלחץ על ממשלת ישראל לסיים את הלחימה ולהקים מדינה פלסטינית. הלחצים על נבחרי הציבור והסכנות הנשקפות לנו מהם הינם מהגדולים שידענו.

נצחון הרוח

בשביל לנצח את הסכנות חייבים למנף את התחזקות הרוח. מנהיגי ציבור ומובילי דעה בימין מחוייבים להתעורר ולרתום את הציבור לתודעת נצחון וצדקת הדרך. ככל שתחוזק הרוח היהודית ותתעצם, שונאי ישראל יהיו כסומים באפילה מבחינת הידע שלהם על החברה הישראלית והיכולת שלהם לנצל את חולשותיה וגם הלחץ הפנימי יאבד מאחיזתו.

הציבור הימני והלאומי נמצא במקום הנכון אולם מנהיגיו לא מדברים אליו ולא רותמים אותו למלחמה בכוחות המבקשים את רעתנו. מנהיגי הציבור מנסים לשדר שהם שולטים במצב ולא משקפים לציבור את הסכנה האמיתית שבפניה אנו עומדים. ללא הכוח של הציבור אי אפשר לנצח את המערכה.

מספיק עם מידור הציבור והרדמתו! צאו אל העם ותשקפו לו את האמת. התודעה של הציבור לא יכולה להיות מטושטשת. במאבק האיתנים הזה על גאולת ישראל דעת הקהל היא זו שתכריע. עם ישראל רוצה לנצח ולשם כך יש לגייס אותו מבחינה תודעתית, להסביר לו את הסכנות ולחזק את רוחו. על מנהיגי הימין להתעורר, להשתמש בכנפי הרוח שהציבור נותן להם ולנצח את המלחמה.