"בתנ"ך כתוב כי שש שנים ניתן להעסיק עבד, אך בשנה השביעית יש לשחררו. עבד שיכול להשתחרר אך אינו רוצה בכך, יש לרצוע את אוזנו למשקוף, כדי שכולם יראו שהוא בחר להיות עבד לעולם. כעת גם בפניכם ניצבת הברירה - להישאר על האנייה ולהיאבק על החופש, או לוותר ולברוח מהקשיים. אבל אם תנהגו כך, אל תבואו בטענות על שנשארתם עבדים לנצח", את הדברים הללו אמר יהודה ארזי, מי שהיה ממפקדי הש"י (שירות הידיעות), לימים המוסד.
זה היה באמצע שנות הארבעים, אז ארזי ניהל מבצעי העפלה אדירים שבהם הועלו לארץ יותר מ־80 אלף שורדי שואה. אחת האניות, "פדה" שמה, נעצרה על ידי הבריטים באפריל 1946 בנמל לה־ספציה שבאיטליה, ובתגובה פתחו המעפילים ובראשם ארזי בשביתת רעב שעוררה הדים ברחבי העולם. לאחר כמה ימים, משהאירוע הפך למדובר בכל העולם, באו הבריטים בהצעה מפתה - לרדת מהאונייה למחנה נוח ובכך גם לרדת אחר כבוד מן העץ הגבוה שעליו טיפסו. הקהל, ששתה בצמא את דבריו של ארזי, החליט להמשיך בשביתת הרעב. לבסוף נכנעו הבריטים ואפשרו להם להמשיך בהפלגה לארץ ישראל. נאומו של ארזי מאפשר לנו הצצה לרוחו המיוחדת של דור התקומה, והוא גם מעמיד בפני דורנו את החובה בהכרעה חדשה.
ישנה אפשרות תיאורטית לחיות כמיעוט תחת שלטון הגויים. יש לזה מחיר, ולפעמים גם פורעים בנו פרעות, אבל כפי שאנחנו רואים, כנראה שגם בארץ מולדתנו אין אפשרות להבטיח חיים נטולי קורבנות קשים. ליבי על אלו שביקשו למצוא ברעיון הציוני את המנוחה מתלאות הנדודים ואת התקווה להפוך לעם נורמלי. מאה שנה אחרי והם מוצאים את עצמם בלב ליבו של סכסוך עקוב מדם, ואין בידם רעיון של ממש איך יוצאים ממנו.
גם היום בוחרים המוני יהודים בעולם לחיות תחת שלטון נוכרים. הנימוק שבארץ ישראל בטוח יותר לא בטוח משכנע. דילמת המעפילים היא גם הדילמה הגדולה שלנו: לטפס על עצים ולהתעקש על זכותנו, או לרדת מהם ולהפקיד את גורלנו בידי האימפריות המתחלפות שחיינו בצילן.
עלינו על עץ גבוה מאוד. הלכנו עם הלב שלנו. נתנו למיליוני התפילות שנשאו אבותינו את הכבוד והפכנו אותן למעשים. הקמנו את המדינה היהודית. אבל אחרי השנים הארוכות והמחירים הכואבים ששילמנו יש מי שמבקשים לרדת מן העץ. "הפסדנו לחמאס", הם פוסקים. "אין לנו קיום בלי ארצות הברית", הם קובעים. ובעצם מבקשים להשיב את כולנו אל מעמד העבד, שהגיעה שעתו היפה אך הוא מתקשה לחשוב על חיים שלא תחת אדונו. "אהבתי את אדוני", הם בעצם אומרים.
אכן, יש צד משחרר בהכרה שיש אדון שדואג לנו. שכל הלכלוך והפוליטיקה נשארים מחוץ למגרש שלנו. שאנחנו יכולים לעסוק בחיים עצמם - בבניית קהילות טובות או ביצירת הון. למה לנו לשוב אל הפוליטיקה העולמית, כאשר זו דורשת מאיתנו קבלת החלטות קשות מנשוא? למה שלא נחזור ליהדות הישנה והטובה?
אבל יש את אלו שמוכנים להישאר על הספינה. אלו שטעמו טעמה של חירות אחרת. לא רק זו המשחררת אותם מעולם של הגויים, אלא זו הנותנת כנפיים לחלומות היהודיים בני אלפי השנים.
טולסטוי אמר ש"כל מה שהאדם יודע על העולם החיצוני, הוא יודע רק מפני שהוא יודע את עצמו". ככל שאנחנו מתוודעים לזהות שלנו, ככל שאנחנו מכירים באור המיוחד שיש בנו, שאין כמותו בעולם, כך אנחנו מקבלים את היכולת להתבונן על העולם, במבט נועז יותר. בני החורין אינם יראים מפני התרבות המערבית ולכן גם פחות נבהלים מאיומיה. הם יישארו על הספינה ולא יתפתו לחלקות לשון של אלו המבקשים כביכול את טובתנו אבל באמת זוממים לשלוט בנו, להיות בעמדה שתאפשר להם לקבוע מי יקבל פה נשק וכמה כדורים בדיוק.
אנשי החירות מבינים שצריך לצאת לדרך חדשה. אנחנו מוכרחים לקחת על עצמנו את משא השחרור מאדונים שוחרי טובתנו ולהיות אדונים לגורלנו. אנחנו צריכים להקים עוד מפעלי תעשייה צבאית. אנחנו צריכים בתי חרושת לנשק ולפצצות. אנחנו חייבים לבנות את כוח הבנייה הישראלי. להפסיק את התלות המסוכנת בכוח עבודה זול, המתבסס על אלו שבשבילם הנאצים הם מקור השראה.
חייבים לעמול כדי לזכות בחירות. אולי זו ההכרעה הבאה בפוליטיקה הישראלית – האם לרדת מן הספינה ולקבל את שלטון המעצמות והגנתן, או להישאר עליה בגבורה ובכוח של רצון עודף לקנות את החירות.
הכותב הוא שר המורשת
***