הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדסצילום: ערוץ 7

בעשרת הדברות שקראנו בשבת שעברה, מופיעות עשר מצוות יסודיות וכלליות. יש אומרים, שעשרת הדברות כוללות בתוכן את כל התרי"ג. כך לדוגמה, "לא תרצח" כוללת את כל הפגיעות של אדם ברעהו.

"לא תגנוב" כוללת את כל הפגיעות של אדם בממונו של הזולת, ו"לא תנאף" כוללת את כל סדר נשים: איסורי עריות, דיני נישואין וגירושין, ייבום וחליצה ועוד.

המצוות הכלליות האלה מקבילות לערכי היסוד של התורה המופיעים כבר בספר בראשית. "לא תרצח" נובעת מראיית האדם כצלם א-להים, חומרתה מתוארת בפרשת קין והבל, והצו המעשי מופיע בציווי לנח ובניו: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך".

"לא תנאף" נעוצה בבריאת האיש והאשה, בפסוק "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ומבוארת בסיפורי האבות, כגון בסיפור אברהם ושרה במצרים. "לא תגנוב" נובעת מהזכות לבעלות וקנין המופיעה בסיפור בריאת האדם, בפסוק: "ומלאו את הארץ וכבשוה",חומרתה מבוארת בעונש המבול על החמס, והיא מתבארת מסיפורי האבות: קנין מערת המכפלה על ידי אברהם, המאבק על הבארות בימי יצחק, וההתמודדות של יעקב עם העושק של לבן.

עשר המצוות היסודיות שבדברות מתפרטות למצוות רבות, המתייחסות להיבטים שונים של העקרון הכללי ויישומיו. פרשת משפטים היא הראשונה אחרי מתן תורה שבה מופיע פירוט רב של מצוות, ויש עוד אחרות כמותה בשאר החומשים.

כך לדוגמה, הערך של חיי אדם הממוקד בדיבר: "לא תרצח" מתפרט בפרשתנו למצוות אחדות, ואלו הן: דין רוצח במזיד: "מכה איש ומת מות יומת". דין רוצח בשגגה: "ואשר לא צדה והא-להים אנה לידו, ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה". אלימות שאינה מסתיימת במוות: "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות ונפל למשכב". הריגת עבדים: "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם". פגיעה בעוברים: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה". הריגת אדם על ידי בעלי חיים: "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת". אפשר לומר שכל מצוות הנזיקין: השור, הבור, המבעה וההבער, הן ענפים של לא תרצח, ואפשר שחלקן, אלו הנוגעות לנזקי ממון, הן ענפים של לא תגנוב.

הצורך בפירוט של הערכים הכלליים והמצוות העיקריות לענפים ברור: עולם המשפט אינו יכול להסתפק בערכים כלליים ועליו להציע הנחיות מדויקות לפעולה, גם לאדם, גם לחברה ולקהילה, וגם למערכת המשפט. יש להגדיר היטב את המותר והאסור ולפרט את דרכי האכיפה והענישה, כמקובל בכל חברה שומרת חוק.

חז"ל נאבקו בדעות של כתות וחוגים בזמנם, שחשבו שהתורה מחייבת רק בעשרת הדברות (ברכות יב ע"א). הכתות האלה סברו שתפקידה של התורה הוא להתוות מערכת ערכים מוסרית כללית, אך את קביעת החוק והמשפט הפלילי והאזרחי, ואפילו הדתי והפולחני, יש להותיר בידי הפרט או בידי הקהילה. עד היום הזה אפשר עדיין לשמוע הדים של הגישה הזאת שאומרת, די בכך שהתורה מצווה לשמור שבת, אבל כל אחד ישמור את השבת כדרכו ואין צורך בירידה לפרטים של ל"ט אבות מלאכות. ובדומה לכך: הערכים המוסריים של התנ"ך מתווים את דרכו של המשפט הישראלי, אבל רק ב"רוח החוק". החוק עצמו יחוקק על ידי הכנסת וייושם על ידי בית המשפט, בלי מחויבות למשפט העברי.

גם הקומה השנייה, של המצוות הפרטניות, אינה מספקת. על גביה עומדת קומה נוספת ובה הפירוט המדוקדק של ההלכה, המצוי בתורה-שבעל-פה. כל מצוה ומצוה שבתורה טעונה פירוט רב נוסף, הנדרש בשל המגוון האינסופי של האפשרויות שמזמנת המציאות המשתנה לאורך ההיסטוריה, בשלל שינויי הנסיבות ואורחות החיים.

היסודות של הפירוט הזה מונחים כבר בפרשיות המצוות שבתורה. כך לדוגמה, התורה אינה מסתפקת בהוראה כללית שאדם מחויב על שמירת בעלי החיים שלו, לבל יזיקו, אלא מפרטת בפרשתנו מקרים שונים ודיניהם: שור תם ושור מועד לנגוח נבדלים הן בחובת השמירה עליהם והן בעונש על נזקיהם. לגבי נגיחה באיש או באשה, בבן או בבת, צריך לפרט דווקא שדינם שווה, שכן במשפטי העמים הסובבים בתקופת המקרא וגם לאחר מכן הבחינו בין איש לאשה ובין מבוגרים לילדים בדיני הנזיקין. עוד מופיעים דיני נגיחת עבד ואמה, וכן ההבדלים בין דיני נגיחת אדם והריגתו לבין דיני נגיחת שור. פירוט רחב ומלא יותר נמצא במשנה בסדר נזיקין, מסכת בבא-קמא, והדברים הולכים ומתפרטים עד סימנים רבים בטור ובשלחן-ערוך חושן משפט ובספרות הפסיקה והשו"ת עד היום. בדורות האחרונים, השאלות לגבי שמירת שוורים ונגיחותיהם הולכות ומתמעטות וכנגדן מתרבות והולכות שאלות בענייני שמירת כלבים ונשיכותיהם.

תפקיד נוסף חשוב המוטל בעיקר על התורה-שבעל-פה הוא פסיקת ההלכה. פסיקת ההלכה נדרשת כאשר שני ערכי יסוד או שתי מצוות מתנגשות זו בזו. כגון, ההכרעה בין שמירת שבת לשמירת הנפש: פיקוח נפש דוחה שבת. לעומת ההכרעה בין עבודה זרה וגילוי עריות לשמירת הנפש: יהרג ואל יעבור.

גם את המישור הזה, של ההכרעה העקרונית בין הערכים לא הניחה התורה בדרך כלל לשיקול הדעת הפרטי של כל אחד ואחת, אלא קבעה לכך כללים וגם פירטה יישומים מעשיים. גם לכך יש כבר יסודות בתורה שבכתב: בפרשתנו, בעניין הגנב הבא במחתרת, מתנגשת הזכות של בעל הבית להגן על ביתו, רכושו ופרטיותו, עם חובת שמירת הנפש של הגנב. התורה מפרטת, מתי אפשר ולגיטימי להרוג את הגנב, ומתי אסור הדבר בתכלית האיסור. משמע, ההכרעה בין הערכים אינה מוחלטת, ואין לומר שבאופן קבוע ערך אחד גדול וחשוב ממשנהו, אלא שיש לשקלל בכל התנגשות את הנתונים ולהכריע. מן השורשים האלה שבתורה שבכתב צומח ומסתעף האילן הגדול של התורה-שבעל-פה.

לפעמים, בתוך ערך אחד יש התנגשות בין שני מימושים. כך לדוגמה, כאשר עובר מסכן את חיי אמו. קביעת הגבולות אימתי יש להתייחס אל העובר כאל "רודף" ויש להרגו כדי להציל את האם, ואימתי יש להתייחס אליו כאל יצור חי שאי אפשר לדחות את חייו מפני סכנת אמו, היא שאלה כבדת משקל, שאי אפשר להסתפק באמירות מוסריות כלליות לגביה, וחייבים לגבש הנחיות מפורטות של הלכות המדריכות כיצד יש להכריע במקרים שונים. גם אחרי שתינתנה הנחיות כלליות שכאלה, עדיין יוותרו אינספור מקרים פרטיים שבהם נדרשת הכרעה מקומית, בשיקול דעת של מומחים, לרפואה, למשפט ולהלכה, המתחשבים גם בנסיבות, ברגשות ובהיבטים האנושיים העדינים של כל מקרה לגופו.

מדינת ישראל עומדת כיום לנוכח סוגיה שכזאת: שחרור החטופים. הערך של פדיון שבויים הוא תולדה ישירה של איסור "לא תעמוד על דם רעך" שהוא עצמו תולדה ישירה של "לא תרצח". הערך הזה הוא בלתי מוגבל – עד שהוא נתקל בדרישה אחרת הנובעת מאותו ערך עצמו, בעוצמה שאינה פחותה: המצווה לצאת למלחמה כדי להגן על עם ישראל מן "הצר הצורר אתכם". מצוות מלחמה דוחה פיקוח נפש, החיילים נדרשים למסור עליה את נפשם! זאת, כדי להגן על העם מפני האויב הקם עלינו להרגנו, ולהשמידו. הפולמוס הציבורי והפוליטי סביב אופן ניהול המלחמה הנוכחית וסביב עיסקאות השבויים שעל הפרק, הינו בעצם מחלוקת הלכתית.

לא נכנס כאן לשאלה כיצד מקבלים הכרעה הלכתית שכזאת ובידי מי מסורה האחריות עליה. אולם חייבים להכיר בעובדה חשובה אחת: מחלוקת הלכתית, כאשר היא מחלוקת לשם שמים, אין בה צודקים וטועים, צדיקים ורשעים, הגונים ונבלים. אלו ואלו דברי א-להים חיים, מפני שכל אחד מן הצדדים מחזיק בערך אמיתי, נצחי ואפילו אינסופי ובלתי מוגבל. רק העובדה שמולו ניצב ערך שקול לו, גורמת להגבלתו, ולצורך להכריע.

ההבנה שזהו אופייה של מחלוקת הלכתית יכולה להועיל לקידום הרעיון ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ולחיזוקו בעולם. גם בסערת המחלוקת, צריך לזכור שמייצגי העמדה האחרת גם הם מייצגים אמיתה של תורה, ויש לכבדם במלוא הכבוד הראוי, ולנהל את המחלוקת בהגינות וביושר.

"והאמת והשלום אהבו".