קצת אחרי שחנן נפצע בעזה מטיל קורנט ואושפז בבית החולים ברזילי, המשפחה שלו פתחה קבוצת ווטסאפ שבה היא עדכנה את החברים והמשפחה המורחבת על מצבו.
אבל, כמה שניסיתי לשכנע את אשתי שבמקום כל הזמן לשאול אותי 'מה עם חנן?' פשוט תיכנס לקבוצה, היא לא הסכימה. "כשחנן יתעורר ויגלה שיש קבוצה שלמה שמוקדשת רק לו הוא הולך לכעוס" היא אמרה, "ואני לא רוצה להיות מאלו שהוא יכעס בגללם".
המשפט הזה, "כשחנן יתעורר ויגלה שפרסמנו/עשינו X הולך להיות בלאגן" חזר בווריאציות שונות בשבעת השבועות בהם חנן היה מאושפז ונאבק בפטריה הארורה ההיא, ובמיוחד בשלושת הימים האחרונים לחייו – כשכל עם ישראל התגייס ונרתם בכדי לנסות להשיג לו את התרופה הניסיונית מאירלנד.
בחמ"ל שנפתח בחדר משפחות שליד הטיפול נמרץ של תל השומר יכולת לשמוע באותו יום ראשון שחור בעיקר שלושה דברים: בכי, אנשים שמקלידים ומשוחחים בפלאפון עם כל מי שאולי יכול לעזור, ומדי כמה דקות מישהו שמרים את הראש מהמסך ומסנן, חצי לעצמו חצי לחלל האוויר, "חנן היה כל כך שונא את זה" ואז חוזר להקליד במרץ בתקווה להגיע לעוד עוזר של סגנית מנכ"ל בפייזר העולמית.
כי חנן, כמו שיודע כל מי שהכיר אותו, לא אהב להיות בפרונט. זה לא שהוא היה מתבודד, ממש לא, הוא היה אחד האנשים הכי מעורבים חברתית שהכרתי, אבל תמיד בשורה השנייה. בכוונה. אבל בכל מקום שהיית מסתכל טיפה הצידה, אל מאחורי הקלעים, היית רואה שם את חנן. תומך, מסייע, עם המון אהבה וחיוך ציני קטן בזווית הפה.
המדרש, שאחרי זה גם הפך לשיר יפיפה של ביני לנדאו, מספר על כנסת ישראל שיוצאת לגלות ובטוחה שהדוד – אלוהים – נטש אותה. "כשעזבת את ביתי נטשתיו גם אני", עונה לה הדוד, "וזה יהיה לך האות שמעולם לא רחקתי ממך, שלחי ידך אל ראשי וראי כמה רטוב הוא מטל, וקווצותיי מלאים רסיסים של הלילה". גם כשנדמה לך שהיית לבד כשנרטבת, גם אז הייתי איתך. גם אני נרטבתי.
כזה היה גם חנן. לא משנה עם איזו סיטואציה או צרה באת אליו, תמיד הרגשת שלא רק שעכשיו הוא כאן בשבילך בפתרון, אלא שגם בצרה הוא היה איתך. שגם הראש שלו רטוב. כשהייתי אחרי פרידה, חנן היה הכתובת. כשיצאתי עם אשתי והתלבטתי האם היא האחת, חנן עמד איתי שעתיים ביציאה מהיכל שלמה אחרי הופעה של בניה ברבי ופרם את הקשרים אחד אחד. כשהייתי באמצע יורו-טריפ וגנבו לי את המחשב, למחרת כבר חנן היה במילאנו עם מחשב נייד חדש בשבילי. לא משנה מתי ובאיזו שעה, חנן תמיד היה שם. תמיד עם קווצות שמלאים ברסיסים של הלילה.
ולא רק בשבילי, בשביל כולם. בשביל המשפחה, בשביל החברים, וגם, בשביל עם ישראל. כבר בסדיר חנן לא הסתפק בשיבוץ לג'וב שגזרו עליו בעיות הגב מהם סבל ודאג שימשכו אותו לחפ"ק של קצין אג"ם בנימין, וגם במלחמה הנוכחית, למרות שהיה פטור ממילואים הוא לא התכוון לשבת בבית בזמן שעם ישראל מותקף בידי בני עוולה.
חנן עשה הכל בכדי שיגייסו אותו (המספר אישי שלו רץ אצל חצי מצה"ל לדעתי, כולל בשלישות של הגדוד שלי), וכל פעם שיצאתי לאפטר מהמילואים היינו נפגשים בכדי לטכס עצה איך הוא מצליח להצטרף אלינו. איך הוא גם יוצא להילחם למען עם ישראל. באמצע נובמבר הוא הצליח, המפקד שלו מהסדיר משך אותו אליו, וחנן היה מאושר. הוא כל כך חי את הצרה של עם ישראל, הוא כל כך רצה להיות חלק מהפתרון.
חודש לאחר מכן הוא נפגע מקורנט שירו על ההאמר שלו בני העוולה, והפציעה העמוקה אפשרה לאותה פטריה עזתית ארורה להיכנס פנימה ושלחה אותו לשבעה שבועות בבתי החולים. שבעה שבועות בהם השם שלו התנוסס בכל רשימת תפילות וכל עם ישראל התפלל וקיווה להחלמתו, ואני רק חשבתי על מה יהיה כשהוא יצא מזה. כמה הוא יתעצבן, כמה עוד נצחק על זה במהלך השנים.
וביום רביעי, כשעמדתי בלוויה וראיתי כמה אנשים באו ללוות את חנן בדרכו האחרונה, רק אז התחלתי להפנים. חנן אולי היה כועס אם הוא היה מתעורר, אבל חנן, חנן שלי, החבר שהכי אהבתי בעולם ושחלקתי איתו חדר בפנימייה יותר שנים מאשר שאני מכיר את אשתי, כבר לא יתעורר יותר. לעולם.
אוהב אותך חבר. תמיד אהבתי, ותמיד אוהב.
נוח בשלום על משכבך.