באולפן ערוץ 7 מתארח המוזיקאי והיוצר ניר רובין החוזר מארבעה חודשי לחימה ברצועת עזה בין השאר גם אל המופע שכתב על קרבות עבר בהם השתתף, המופע 'הקרב של חיי', ומספר על התחושות, הפרידה מחברים שנפלו והקושי להכיל את השיח שחוזר לאווירת השישה באוקטובר.
ביום שמחת תורה קיבל ניר את ההודעה על גיוסו בשעה 11 בבוקר, חלף שבוע של היערכות והוא וחבריו ליחידה ירדו דרומה, שם קיימו את שלבי ההיערכות הנדרשים והאימונים על הכלים, שם פגש את עם ישראל לגווניו ש"פתח לנו את הבתים, אכלנו איתם שתינו איתם, התקלחנו אצלם וישנו אצלם על הדשא ולא נשכח להם את זה לעולם".
בימים אלה של היערכות קיימת ציפייה ודריכות כשברקע קולות ההפצצות של חיל האוויר שהבהירו שאכן הכוונה רצינית ובקרוב יגיע רגע הכניסה הקרקעית לרצועה. היחידה של ניר מתמחה בניווט ואיבטוח שיירות פנימה והחוצה והמשימה הראשונה שהיא מקבלת היא יצירת הציר הלוגיסטי שדרכו תעבור האספקה לכוחות שבתוך הרצועה, ומשם נמשכת העבודה באפיקים שונים ומגוונים.
"תחושה של גאווה גדולה, זכות גדולה מאוד להיות אחד מלא הרבה אנשים שזכו ללבוש את המדים האלה בידיעה ברורה שאנחנו הולכים להחזיר את הכבוד לעם ישראל אחרי שאיבדנו אותו קצת בשבעה לאוקטובר ולא שוכחים שהמטרות ברורות, להחזיר את החטופים, למוטט את שלטון חמאס ולעשות את כל מה שצריך כדי לנצח באופן מוחלט וברור ביותר".
ממשיך ניר ומספר על התקרית בה נהרג חברו, עדי שני ז"ל, ביום השישה בדצמבר. במשך כל הלילות שקדמו לאותו לילה הגיעו מיידעים מודיעיניים על כוונות האויב לפשוט על הכוח או להפעיל נגדו רחפן ממולכד. בלילה המדובר, בשעה שתיים וחצי הגיע למגנן שבו התמקם הכוח מחבל. הכוח הגיב ביעילות וחיסל אותו. בשל חשש ממילכוד של המחבל הכוח ממתין ליחידה לסילוק פצצות ולא מתקרב אל גופתו. בחמש בבוקר התחושה היא שהמשימה בוצעה, אך ב-5:35 לפנות בוקר הגיעו שלושה מחבלים. המשימה שמקבל הכוח הוא לעלות על הסוללה ולפתוח באש.
"עדי שני, אדם חזק, נשוי עם שלוש בנות, לא מפתיע אף אחד בזה שהוא הראשון. הוא לוקח את המאג ויחד עם גיבור נוסף, הלל רוזנפלד, ושניהם רצים ראשונים אל הסוללה. שם הם מקבלים את מכת האש. הלל מקבל כדור בעקב ונפצע. עדי מקבל כדור ברגל שגרם לדימום פנימי והוא נהרג לא לפני שהוא צועק 'נפגעתי' ומנסה אחרי הפגיעה להמשיך ולעלות על הסוללה אבל הוא צולל אל הרצפה", מספר ניר ומתאר את הקשר המיוחד בין חברי הצוות הלוחמים יחד מזה שנים, "אין יותר קרוב מזה", הוא אומר. "אתה צמוד אליו חודשיים וחצי. אין לאן לברוח. אתה איתו בהאמר, בהוויי. הוא אדם שאוכל רק בין שתיים לעשר, שמונה שעות בלבד ולמרות זאת היה לו מאוד חשוב להכין חביתות לכל הצוות ולכל הפלוגה. הוא כל הזמן רואה את האחר באופן מוחלט. אדם שהוא גוש של לב. אבדן הכי גדול שיש, אבדן שלי פרטי, של המשפחה שלו ושלנו כאומה".
על האופן בו מתמודד הכוח ככוח צבאי מבצעי עם נפילת לוחמים מתוכו, אומר ניר כי בפעל אין זמן לכאב ולאבל ואם עדי נפל בשעה 5:35, הרי שכבר בשעה עשרה לשש הוא עצמו היה בעמדה אחרי הפינוי. "אין מקום למחשבות. כבר פגשנו את הסיטואציה הזו ב-2006 וגם שם השאלה הזו חזרה על עצמה פעם אחר פעם, איך ממשיכים אחרי שחבר שלך נשם את הנשימות האחרונות אצלך בידיים", הוא מספר וחוזר על דברים שאמר בראיון לכלי תקשורת יהודי אמריקאי: "כן, אנחנו פוחדים, אבל כשיודעים את הלמה האיך יותר פשוט. כשאתה שומע את הפקודה 'קדימה הסתער' אין שום היגיון בלקום ולהסתער. אין זמן לחשוב, אבל כשאתה מבין את הלמה אתה פשוט קם ומסתער".
באותו יום בו נפל עדי שני ז"ל יצא הכוח מעזה רק אחרי כ-12 שעות של לחימה. "כשיצאנו שם מתחילים להתפרק ולאסוף את עצמנו. האיסוף שלי היה בשבעה של עדי, כשבאתי לאלמנה, לאימא שכולה, לאחים שאיבדו את האח שלהם ואני הבעסה. אני נכנס למקום של עצב ואני הבעסה, וערן, אח של עדי, תופס אותי ואומר לי 'רובין, תתאפס על עצמך, ותעוף לשם ותנצח, כי אם עדי ייפול לחינם אוי ואבוי לך ולכולם', וזה מה שמחזיק אותנו בימים האלה".
במופיע 'הקרב של חיי' מתאר ניר את תחושות האבדן עם נפילת חברים בקרבות בלבנון. כעת, הקרבות הנוכחיים, הם בעיניו החיבור הטבעי ביותר למה שעבר אז. באחד המשפטים האחרונים של המופע הוא פונה לקהל ואומר שזה לא הקרב של חייו לבדו אלא הקרב של חיי כולנו, "זה חיבור טבעי כי זה הסיפור של כולנו".
"נכון שאני הוא שהיה שם, ואני הוא שאיבדתי את שמעון דהן ואת רועי קליין ועוד הרבה חברים, אבל זה הסיפור של כולנו כי אז זה היה הם ועכשיו אלו אחרים, ואנחנו רוצים לדעת שאנחנו בסיפור הרבה יותר גדול מאיתנו ולא זה היה לשווא ולא זה. זה הסיפור של עם ישראל. זה היה קשה מאוד אבל כמו שצ'רצ'יל אמר בכל קושי יש הזדמנות ואם ניקח את זה בשתי ידיים זה לא יהיה לשווא".
ועל הקושי לחזור אל המציאות האזרחית, אל התקשורת ואל השיח החברתי שנראה כחוזר אל הימים שלפני המלחמה, ניר אומר שמי שלא היה שם, במערכה, לא יוכל להבין זאת. "אתה מגיע מביצה של עם ישראל שבה לא מעניין את אף אחד כלום חוץ מזה שאנחנו עם ישראל, ואתה יוצא ורואה ש... אתה תולש שערות ואומר 'מה קורה פה'. זה לא הגיוני. הרי כאן היינו בשישה באוקטובר, אז לשם אנחנו רוצים לחזור?".
ואולי יש מקום לוויכוחים והעימותים בברה האזרחית מתוך הבנה שמדובר בדיונים עקרוניים על הכרעות חשובות בחייו של עם? "בשישה באוקטובר אמרו שהפער גדול כל כך עד שזה לא ניתן לאיחוי, ובשמיני באוקטובר ראינו שאנחנו מסוגלים, אז היום אף אחד לא יוכל להגיד לי שאנחנו לא מסוגלים, אז למה אנחנו חוזרים לשם?".
ניר מתקשה לשמוע את השיח בתקשורת ואומר "הייתי שם. אתם לא תספרו לי סיפורים. איתי בצוות אנשי שמאל, חילוניים, דתיים, חרדים, ראיתי את כולם. אף אחד לא התעניין למי הצבעתי בבחירות, אז למה? זה פער שחורץ בלב והוא אחד הקשים. ברור לי שבסוף נגשר על הכול כי אנחנו מסוגלים להכול, אבל זה קשה לראות את זה שוב קורה מול העיניים".
עוד מתייחס רובין בדבריו גם לתחושה שאותה מביעים רבים מנשי המילואים הדורשים לאפשר להם להגיע להכרעה ולא לחדול את הלחימה. "כשיצאתי כתבתי פוסט שבו אמרתי שאכתוב רק עובדות ולא תחושות. בשבעה באוקטובר היו לנו חטופים הרוגים פצועים וחוסר תחושת ביטחון ואנשים שאין להם לאן לחזור. אנחנו נמצאים ארבעה חודשים אחרי ויש לנו הרוגים פצועים, חטופים, אין לאנשים לאן לחזור הביתה, יש חוסר בתחושת הביטחון, אז מה ההבדל? למה אני לא על מדים? אני רוצה לחזור ולהילחם. הצוות שלי רוצה לחזור ולהילחם. אם מדובר בתכנית שהיא יותר גדולה ממני אז בסדר, אבל אני לא יכול להגיד שאני מאמין לזה. אני אומר עכשיו 'הנני'. ביום שיקראו לי אתייצב להילחם עם סכין בין השיניים, ואת זה אני אומר גם בשם הצוות שלי ובשם כל מי שנלחמו איתי שם".
למוסיקה וליצירה האמנותית ניר משוכנע שהוא יחזור כמו גם לשמח אנשים באירועים פרטיים והמוניים, בחתונות ובהפקות, אבל כעת המשימה היא קודם כל, לנצח.