דברים קשים הטיחה (שני) חברת הכנסת גלית דיסטאן אטבריאן במערכת החינוך והאשימה אותה כמי שגזלה ממנה את זהותה היהודית והטמיעה בה בורות בכל הנוגע ליהדות.
את הדברים אמרה דיסטל אטבריאן בדיון המיוחד שקיימה ועדת החינוך בעקבות סקר של ארגון "מאירים" המלמד על העלמת תכני מורשת ישראל ויהדות ממערכת החינוך הממלכתית.
ד"ר טל גרינפלד, חוקרת תכניות לימודים ומדיניות ציבורית, שהשתתפה בישיבת הוועדה, מתייחסת בראיון לערוץ 7 לטענות שעלו בדיון ואומרת כי היא "מסכימה עם הטענה שלא הרבה נשאר מהחינוך הציוני הממלכתי שהיה בראשית המדינה ושמחה על הדיון החשוב הזה".
לטענתה של ד"ר גרינפלד, מרחק הזמן שעבר מאירוע הקמת המדינה, ושילוב של תהליכים חברתיים, פוליטיים ורעיוניים נתנו השפעתם על מערכות ציבוריות בישראל, כל שכן על מערכת החינוך הישראלית.
"במרוצת השנים", היא טוענת, "ובעיקר משנות התשעים, הדרגים המקצועיים וועדות המקצוע במשרד החינוך, פנו יותר ויותר לכיוונים אזרחיים, אינדיבידואליסטים פרוגרסיביים-ליברליים מערביים – ולמרות אולי כוונות טובות מבחינתם, הרחיקו לכדי זיקה פוסט מודרניסטית שהיא למעשה גם פוסט אידיאולוגית, ואם נתרגם את זה להקשר המקומי ישראלי - פוסט ציונית, גם אם לא באופן מוצהר הגדרתית כמובן".
בדבריה מדגישה גרינפלד כי "יש לערוך כאן הבחנה. אני לא מדברת על אנטי ציונות. הרוח התפישתית המכוונת הייתה שהרעיון הציוני כבר מומש עם הקמתה של מדינת ישראל, וברוח הרב תרבותיות המערבית ואופוריית ה"שלום" של תחילת שנות התשעים, נכון כעת להימנע מכל מה שנתפש כ"הצנחת תכנים מלמעלה", ועל איזה תכנים דובר? תכנים ציוניים, זה ברור. חינוך ציוני זה פאסה. הדרישה הייתה שהתכניות תהיינה ניטראליות בהיבט ההתגייסות של התלמיד להזדהות רגשית לאומית , וזה מה שהביא להשטחה של הייחודיות הפרטיקולרית היהודית לבסיס האזרחי הישראלי הצר ביותר שמתאפשר".
"כחלק מהתהליך הזה היו גם ניסיונות כל הזמן להכניס את הנרטיב של "האחר" הפלסטיני. בוודאי שלא כל יושבי הוועדות המקצועיות היו שותפים לתפישה הזאת, אבל קולם היה חלש יותר". היא אומרת ומציינת כי בתקופתו של ד"ר צבי צמרת ז"ל כיו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך, שהבין לאן הרוח נושבת, היו ניסיונות להשבת איזון מסוים של המגמה כמו למשל במקרה של תכנית הלימודים החדשה באזרחות ב- 2011 (שזכתה לטענתה "לקמפיין הכפשות לא הוגן עניינית בלשון המעטה") או תכנית ליבה בהיסטוריה לחטיבה העליונה לכל המגזרים, ב-2014.
האם יש סיכוי לתיקון בעתיד? ד"ר גרינפלד משיבה: "כנראה שהחינוך הציוני כפי שהיה בימי פרופ' בן ציון דינור בשנות החמישים לא ישוב, לצערי. אבל בוודאי שצריך לשנות. אני חושבת שמלחמת חרבות ברזל הבהירה, כי התפישה שהציונות מיצתה את עצמה עם הקמתה של מדינת ישראל ועכשיו יש רק "ישראליות", לא מחזיקה מים. רבים יותר מבינים זאת, שאין ישראליות בלי ציונות. בזכות הציונות אנחנו פה במדינת לאום יהודית, לפני הכל. לשם כך התכנסנו כאן. ובזכות הדבקות בה נמשיך להיות פה. ואת העובדה הבסיסית הזאת, יש להנחיל לילדינו. כן, להנחיל. חבל שהפסקנו להשתמש במילה הזאת".