הביקורת של רבים בציבור הדתי־לאומי כלפי החברה החרדית ודרכה מתעצמת בימים אלה והופכת לזעם של ממש. אומנם ניתן לזהות את טביעות אצבעותיהם של הסכסכנים, מלבי השנאה המוכרים, בהתלקחות המחלוקת, אבל התזמון גם הוא קובע.
הדתיים הלאומיים, כציבור, שילמו ומשלמים את המחיר הגבוה ביותר במערכה הזאת, הן במספר הנופלים והן בשירות המילואים הממושך, והם שולחים מבטים מאשימים אל אחיהם החרדים. "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה?"
הרי הכול יודעים כמה תלמידי חכמים שתורתם אומנותם משרתים במילואים. כמה בני תורה יראי שמיים מסולאים בפז משליכים את נפשם מנגד כדי להציל את ישראל מיד צר. ומולם ציבור שלם, מסור לתורה ומדקדק במצוות, ממשיך בשגרת יומו הנינוחה, מוגן ובטוח ושלו, ואינו נוקף אצבע כשחייהם של רבים כל כך מטולטלים וסוערים. ההתקוממות המוצדקת הזאת, ובצידה ההסתה התקשורתית הבלתי־פוסקת, מחייבות שיחה צפופה בין שני המגזרים, החרדי והדתי־לאומי, בירור יסודי ונוקב. כהקדמה לשיחה הזאת אבקש להציע שלוש הנחות יסוד למתדיינים מהצד הדתי־לאומי.
ראשית, הבה נסיר מהשולחן את טענת חילול השם. דתיים לאומיים נוטים לעיתים להרגיש שהימנעות החרדים מהשירות בצה"ל היא הסיבה העיקרית למתח בין דתיים לחילונים, שהיא משניאה את הדת וגורמת גם לחילונים ישרים ותמימים לראות בדתיים כולם טפילים החיים על חשבון אחרים, נהנים מכל טוב הארץ ונמנעים מלתת את חלקם.
הטענה הזאת שגויה לחלוטין, שהרי מי כדתיים הלאומיים שכונו "סרטן", "חלאות" ו"קיצוניים משיחיים" יודע שספסרי השנאה אינם נותנים לשירות הצבאי, לאזרחות למופת ולתרומה בכל דרך לבלבל אותם. הם גירשו את ישיבת מעלה אליהו, רדפו את 'ראש יהודי' ותרגלו לוחמה במתנחלים, למרות מחויבותם של כל אלה לציונות פעילה ומגשימה עד למסירות הנפש ממש. לא הצבא מעניין אותם, וגם לא הכלכלה. אחרת, היו נושאים את הדתיים־לאומיים על כפיים, במקום להכפיש ולנסות לפגוע בהם בכל דרך. אם כבר, התייחסותם של נותני הטון בציבוריות הישראלית לכל שמץ יהדות צריכה לגרום לדתיים, לחרדים ולמסורתיים להתבצר ולהעמיק את הלכידות והשפה המשותפת, ולברר ולהדגיש את הליבה האמונית והערכית של קואליציית המקופחים של נתניהו.
שנית, רבים מבני המעמד הבינוני־גבוה בציבור הדתי־לאומי עסוקים בניסיונות שיח וגישור עם מובילי השמאל החילוני, מתוך שאיפה להגדיל את האחדות ולאחות את השסעים בחברה הישראלית. למען מטרה חשובה זו הם מוכנים לשבת עם האנשים שניסו להבעיר את המדינה – לפרק את הצבא, להרוס את הכלכלה, לשסות מגזרים אלו באלו ולפגוע במעמדה של ישראל בעולם. אנשים אלו היו מוכנים לכלות את הכול מכיוון שהשלטון, שנבחר ברוב דמוקרטי, פעל בניגוד לדעתם. צריך הרבה סבלנות וסובלנות, נכונות ללמד זכות ולראות את הטוב בזולת, וגם אמונה חזקה מאוד בסגולת ישראל, כדי להידבר איתם, כשהם אפילו לא הביעו חרטה על התנהגותם הבריונית והמזיקה. את המידות הנעלות הללו, את אותה שאיפה לשיח מכבד ונותן מקום, כדאי לגייס גם לשיח עם החרדים, שהתנגדותם לדרכה של המדינה לרוב לא הביאה אותם לאלימות ולשפלות הזאת.
שלישית ואחרונה, ראוי לזכור שהציבור הדתי־לאומי חייב את כל עולם התורה המפואר שלו לציבור החרדי־ליטאי. הישיבות התיכוניות הראשונות, ישיבות ההסדר הראשונות, כולן הוקמו על ידי תלמידי חכמים שקנו את תורתם בישיבות הליטאיות. רובם גם המשיכו לזהות את עצמם כחרדים כל ימיהם. מהפכת התורה הציונית, שהקימה ישיבות בכל מקום, שעיצבה את תלמידי החכמים המנחים את דרכה של הציונות הדתית להארת התורה בכל מישורי החיים, כל זה צמח מר"מים שלמדו בפוניבז' ובחברון, בלומז'ה ובקלצק, ושראו עצמם כפופים לגדולי התורה החרדים. כיום, כשבאים לנסח את הטענות המוצדקות והחריפות כלפי החברה החרדית, כדאי לזכור זאת ולהציב בצד הביקורת גם את הכבוד והכרת הטוב שהעולם היהודי כולו, והמגזר הדתי־לאומי בפרט, חייב לאלו שהקימו עולה של תורה בארץ ישראל. בור ששתית ממנו וכו'.
המחלוקות שבין הציבור הדתי־לאומי לציבור חרדי זקוקות בירור מזה זמן. הדיון בהן, אם יתקיים בהגינות ובפתיחות, בחוכמה ובכבוד, עשוי להביא לשני המגזרים ברכה רבה, בהירות והתחדשות, שירימו תרומה ניכרת לעתיד עם ישראל בארצו.
***