רבות נכתב על מצבה העגום של מערכת בריאות הנפש הציבורית ועל הרעבתה, לפני הטבח הנורא ב־7 באוקטובר ובוודאי אחריו. על התשתיות הגרועות, על כוח האדם החסר, על התורים הארוכים, על היעדר התכנון לעתיד. כאחת שמכירה את המערכת עשרים שנה, וכמי שהתחילה את דרכה בה בעל כורחה, אני יכולה להוסיף גם משלי והרבה, אך אני רוצה להצביע על פלסטר נוסף שמנסים לשים על בעיה שדורשת הרבה יותר מכך.
חשוב להקדים ולומר שהממשלה הנוכחית, שמפלגתי חלק ממנה, אכן מציבה את תחום בריאות הנפש במקום גבוה וחשוב בסדר העדיפויות הלאומי. מערכת בריאות הנפש הציבורית תקבל תוספת תקציבית משמעותית של יותר מ־1.5 מיליארד שקלים הפרוסים על פני שנתיים. מדובר בסכום הגבוה ביותר שהושקע בתחום בריאות הנפש מאז שנת 2015, ואוסיף שהוא לא הושג בקלות. יחד עם זאת, חובתי כחברת כנסת לבקר ולפקח על משרדי הממשלה אינה מסתיימת כשאני יושבת בקואליציה, וכשישנה תוכנית שאינה מתאימה מחובתי להתריע מפניה.
כאמור, עוד קודם לזוועות ולמלחמת חרבות ברזל משרד הבריאות היה מודע היטב לצורך להגדיל ולהרחיב את מספר המגעים של הפונים לקבל סיוע ועזרה נפשית. רבים צבאו על מסדרונות קופות החולים אך נדחו בשל המחסור בכוח אדם, ומי שכבר מצא איש מקצוע מתאים נאלץ להמתין חודשים רבים לתור. משרד הבריאות יצא עם מבחני תמיכה לקופות החולים, הופצה גם טיוטת מנכ"ל להגדלת מספר המגעים, אך העומס רק הלך וגדל.
עתה, לנוכח הטראומה שחווינו כולנו, ובוודאי אלו במעגל הראשון הכולל עשרות אלפי אנשים, מספר הנזקקים לסיוע נפשי מקצועי איכותי רק ילך ויגדל. לפיכך פרסם משרד הבריאות תוכנית שאחת ממטרותיה היא להכפיל את מספר המגעים, כלומר את המפגשים בין המטופל לאיש המקצוע, ולשם כך להגדיל משמעותית את כוח האדם במערכת הציבורית.
התוכנית כוללת גם את העלאת שכרם של הפסיכולוגים, ובימים אלו מתנהל משא ומתן מתקדם בין משרדי הבריאות והאוצר ובין ההסתדרות בנושא. כולי תקווה שהמשא ומתן יישא פרי וייחתם הסכם שימשוך למערכת הציבורית אלפי פסיכולוגים שכבר פועלים בשוק הפרטי. התוכנית כוללת גם תוכניות לעידוד לימודים בתחומים המבוקשים, הכשרת מטפלים במתן מענה בטראומה, הכשרת רופאי משפחה בסיוע ראשוני בתחום בריאות הנפש ועוד. תוכניות מבורכות וחשובות.
החשש שלי הוא מצעד אחר בתוכנית: פיתוח מקצוע חדש המכונה "תומכי בריאות הנפש", שאינם מטפלים מוסמכים. הם יהיו, בין היתר, בוגרי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובעבודה סוציאלית, ללא ניסיון בבריאות הנפש, והם יוכלו להעניק טיפול נפשי לאותם אנשים עם "מקרים קלים", לאחר שיעברו הכשרה קצרה.
לא כל מי שעובר טראומה, קשה ככל שתהיה, צריך טיפול נפשי מקצועי. רוב רובם של האנשים צריכים כתף לשים עליה את הראש, מעטפת חמה, הבנה והכלה, אוזן קשבת, והזמן יחד עם תמיכה של סביבה אוהבת יעשה את שלו. על המדינה לדאוג לכך שיהיו בקהילה סוכני חוסן טבעיים, לא אנשי מקצוע, אלא אנשים שאותם אנחנו פוגשים ביום־יום, הורים, בני משפחה, חברים, שכנים, מורים, שיעברו סדנאות והכשרות מתאימות. אולם כאשר אדם אכן זקוק למערכת בריאות הנפש, היא צריכה להיות הכי מקצועית, הכי נגישה והכי יעילה, אחרת מצבו עלול להידרדר והוא ימצא את עצמו באשפוזים מיותרים ובתוך מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו.
דווקא אז, במגע הראשון עם מערכת בריאות הנפש, יש צורך באיש מקצוע מיומן ועתיר ניסיון, שכן אבחון וטיפול שגויים עלולים להחמיר גם את מצבם של אלו שהוגדרו כמקרים "קלים", לעיתים באופן בלתי הפיך.
לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובעבודה סוציאלית, כבודם במקומם מונח, אינם מכשירים אדם להיות מטפל, בוודאי לא מטפל בנפש פגועה וכואבת. לשים בידי בוגרי תואר ראשון אלה את המפגש הראשון עם המטופל, לתת להם לאבחן ולטפל כשאין בידיהם את הכלים לכך, את ההכשרות המתאימות ואת הניסיון, זה לצעוד לעבר כישלון ידוע מראש.
זאת ועוד, המקצוע החדש שמשרד הבריאות מנסה לפתח יהיה מקצוע חלש, זמני, שאנשים יעבדו בו מעט זמן וימשיכו הלאה. כך זה עם מדריכי השיקום, כך זה עם מתאמי הטיפול דרך סל שיקום, גם אלו וגם אלו מרוויחים מעט ומתחלפים כל הזמן, כי זו עבודה זמנית. ומי שייפגע מכך יותר מכול הם המטופלים. זאת בנוסף לאובדן המשאבים שתשקיע המדינה בהכשרתם. עצם הגדרת התפקיד מלמד על מהותו – זמניות, משהו שהוא בין לבין, בין לימודי תואר ראשון לתואר שני, בין סיוע לטיפול, משהו שאדם שבחר לעבוד בו לא יחזיק בו במשך תקופה ארוכה.
אז מה כן? הפתרון נמצא מתחת לאף. פרט להסכם שנרקם עם הפסיכולוגים ישנם היום בשוק הפרטי כ־1,900 פסיכותרפיסטים אקדמיים, בוגרי תוכניות הכשרה ארוכות ומקצועיות, וכ־9,000 מטפלים באומנות ובאמצעות בעלי חיים, בעלי תואר שני העומדים בסטנדרטים שהתוו המל"ג ומשרד הבריאות. אלה ואלה מעניקים כבר היום שירותים מצוינים, כל שצריך הוא להסדיר את המקצועות הללו, לקבוע להם סטנדרטיזציה מקצועית אחידה, ולהכניס אותם למערכת הציבורית דרך הדלת הקדמית. במאמר מוסגר אציין שבכל מקרה הסדרת מקצועות אלו חיונית, שכן כיום התחום פרוץ ונטול סטנדרטים ואתיקה. הסדרה שכזו תהווה פתרון אמיתי ולא תחליף זמני. פניתי בנושא לכל הגורמים המקצועיים והפוליטיים במשרד הבריאות, אך לצערי טרם נעניתי.
אסור להתפשר, ולו לרגע, על בריאותם הנפשית של אזרחי ישראל. שלא יעבדו עלינו.
הכותבת היא חברת כנסת ממפלגת הציונות הדתית ויושבת ראש השדולה לחיזוק החוסן בישראל
***