האם יש בקהל מי שזוכר מה הייתה הסיבה לפרישת חברת הכנסת עידית סילמן מקואליציית בנט־לפיד, אירוע שהתחיל את אפקט הדומינו שגרם לנפילתה והליכה לבחירות שבהן ניצח נתניהו והקים את ממשלתו השישית? סביר להניח שגם הצ'ייסר מתוכנית המרדף היה זקוק לכמה גירודי ראש כדי לשלוף את הפרט הזה. התשובה היא פסיקת בג"ץ המאפשרת הכנסת מאכלי חמץ לבתי החולים, והוראת שר הבריאות דאז ניצן הורוביץ למנהלי בתי החולים בעקבותיה. מאז הספיקה הקואליציה החדשה להעביר חוק שמצמצם אותה ואסונות גדולים פי כמה התרגשו עלינו, אך השבוע התרחש אירוע נדיר ומעורר תקווה: בית המשפט העליון פסק בתיק מקביל בדיוק ההפך, והציג פרשנות מסורתית ולאומית למושג מדינה יהודית.
המתקפה המתוכננת של הפורום החילוני וחדו"ש כללה שני שלבים: קודם בתי החולים, אחריהם בסיסי צה"ל. ההצלחה בבתי החולים הייתה מזהירה, כאמור. בית המשפט, ברוב של שניים (פוגלמן וגרוסקופף) מול אחד (הנדל), קבע כי אין למנוע מחולים להכניס מאכלי חמץ לבית החולים משום שמניעה כזו מהווה פגיעה באוטונומיה ובחופש הדת של המבקרים או החולים. כשפסק הדין הזה בידם, דרכם של העותרים גם בעתירה השנייה בעניין בסיסי צה"ל הייתה סלולה לכאורה.
כך אכן היה נראה מהדיון בעתירה, שהתקיים בפני השופטים חיות, עמית ושטיין. חיות ועמית תקפו בדיון את נציגי צה"ל, כאשר הנשיאה לשעבר קבעה במענה להצעות המשיבים: "קשה לקבל שאין שום פתרון שניתן למצוא כדי לתת מענה לכאלה שרוצים לאכול חמץ בפסח וזו זכותם". חברה השופט עמית טבע באותו דיון את ההקנטה המפורסמת וחסרת הטקט שעוררה סערה ציבורית: "אין פתרון לבסיסים מרוחקים, ויש דיאטת מצות למשך שבעה ימים".
אבל אז התרחשה תפנית. השופטת חיות סיימה את תקופת כהונתה, מבלי שתכננה את עומס העתירות הרות הגורל בעניין הרפורמה המשפטית ואת המלחמה שהתרגשה על ישראל. בקוצר הזמן הזדרזה השופטת לכתוב פסקי דין בתיקים הגדולים שהמתינו על שולחנה – סבירות, נבצרות ופונדקאות – ולחמץ בצה"ל לא נותר זמן. את מקומה תפסה השופטת כנפי־שטייניץ הטרייה, ובבת אחת מאזן השופטים התהפך. כעת שטיין וכנפי־שטייניץ, אשר נמנים לכאורה על האגף השמרני, מהווים רוב מול השופט עמית הליברל.
וכאן צריך להודות ביושר: לא רק שהיינו סקפטיים לגבי המינוי של כנפי־שטייניץ כ"מינוי של הימין" בזמן כהונת גדעון סער כשר המשפטים, היה אף קורטוב של ציניות בנוגע להחלטה. אומנם גם כעת יש לנהוג במשנה זהירות כלפי שופטים בעליון והצהרת אמונים בהם, אך אם נשפוט לפי פסק הדין שניתן ביום ראשון השבוע, כנפי־שטייניץ היא משב רוח ציוני־יהודי מרענן בבית המשפט העליון. הבשורה בפסק הדין שלה היא מעבר לדחיית העתירה של הפורום החילוני וחדו"ש. יש כאן שימוש בשכל ישר והכרה בחשיבות הערכים היהודיים לצד המחויבות לשיח זכויות האדם. איזונים, בגרסה המאוזנת שלהם.
כשרות בצה"ל כסמל לאומי
כבר בראשית דבריה כנפי־שטייניץ לא מתביישת להכריז שפסק הדין שלה מתנער מדעת הרוב בעניין בתי החולים ומצדד בגישת המיעוט של הנדל. "לגישתי, האיסור על הכנסת חמץ... אינו כופה על החייל פעולה בעלת אופי דתי מובהק העשויה לעמוד בניגוד לצו מצפונו", כתבה בפסק הדין. "מדובר בענייננו לכל היותר בפגיעה ברף הנמוך שאינה ב'גרעין הקשה' של הזכות לחופש מדת. בעניין זה אני שותפה לעמדתו של השופט הנדל בעניין בתי החולים".
כנפי־שטייניץ מציבה כמה טיעונים שתקפים גם לגבי שאלת הכנסת החמץ בבתי החולים, ובכך היא קובעת פסק דין שסותר במהותו את ההחלטה שטלטלה את המערכת הפוליטית. בשכל ישר היא מכניסה לפרופורציות את שיח הזכויות שרמס ללא רחם את ערכי היהדות בשנים האחרונות. "לא כל מגבלה המוטלת על הזכות לחופש מדת, מערערת את מצפונו ויושרתו של אדם באופן המצדיק הגנה חוקתית", היא כותבת. למשל, היא מדגימה, אם מבקשים ממך לנסוע ברחוב המקביל בשל אופי דתי של שכונה מסוימת, אין בכך פגיעה בחופש שלך מדת. כך גם לגבי הבקשה כי במשך שבעה ימים, בעודך מתארח במתחם ציבורי יחד עם אנשים דתיים, תאכל ממיטב המאכלים שמציע השוק הכשר לפסח ולא דווקא פיתה מקמח חיטה. או במילים פשוטות: הדרישה מאדם להיות מנומס ולהתחשב בסביבתו אינה פגיעה בזכויות החוקתיות שלו.
אבל השופטת פורצת הדרך לא מסתפקת באמירה הזאת, ומוסיפה גם אמירה ערכית על החשיבות שבשמירת הכשרות במדינה יהודית. "לא רק שלא רצוי מבחינה מעשית ומטעמי אחידות צבאית ואחדות לאומית ליצור שני מטבחים בכל מתקן צבאי", היא מצטטת מתוך מאמר של שמעון שטרית, "אלא שמירת הכשרות בצה"ל יוצרת קשר עם העבר ההיסטורי של העם היהודי, באמצעות אחד הסמלים היותר בולטים של היהודי". בהמשך לציטוטים ברוח זו שהיא מביאה, כנפי־שטייניץ קובעת כי לכשרות בצה"ל יש חשיבות מצד עצמה "כביטוי לצביונם היהודי של מדינת ישראל וצבאה". מבחינתה, לערכים כאלה יש משקל כאשר הם נמדדים לעומת זכויות כמו החופש מדת והאוטונומיה האישית, שעליהם ביססו המבקשים את עתירתם.
פסק הדין המרענן ממשיך בדרך הזאת. כנפי־שטייניץ לא מקבלת את הטיעון החילוני הקלאסי שהחילונים נאלצים תמיד להתגמש לכיוון הדתיים בשל מגבלותיהם, או לחלופין הטיעון שהסטטוס־קוו גולש בהתמדה לכיוון הדתי יותר. היא מדגימה את ההדדיות שנשמרת בוויתורים שעושים שני הצדדים לטובת השירות המשותף בצבא, ובכך מצדיקה את הוויתור שצריכים החילונים לעשות בעניין החמץ בפסח. "ויתורים אלה אינם חד־צדדיים", היא מציינת ביושר נדיר. "כך למשל, מחייבת פקודת השירות המשותף את כלל החיילים להשתתף באירועים וטקסים ממלכתיים מסוימים, גם אם אלה מנוגדים לאורחות חייהם (כגון אם נשמעת בהם שירת נשים). בדומה, פקודות הצבא שעניינן בשמירת השבת אינן מטילות איסור על חילול שבת בחדרי המגורים, אף שהדבר עלול לפגוע ברגשותיהם של חיילים שומרי שבת".
הגישה הזאת היא גישה מהפכנית בבית המשפט העליון, משום שעד כה בעתירות שעסקו בסוגיות של דת והחופש ממנה, כמו הפרדה, חמץ, פונדקאות, כשרות ועוד, לא עלה על הדעת שיש לבחון את האיזון בין האמונה הדתית ובין הערכים הליברליים. השאלה היחידה שעלתה היא האם היהדות עולה בקנה אחד עם מגילת הזכויות והערכים של בג"ץ, ואם חלילה לא - יש לאסור על כל פעולה שפוגעת בהם. כנפי־שטייניץ מנסחת משוואה אחרת: לשני עולמות הערכים יש משקל וחשיבות שיש לאזן ביניהם, לעיתים זה ילך לקראת זה ולעיתים ההפך.
הגישה הזאת באה לידי ביטוי בעוד קביעה, מעניינת וחדשנית כשלעצמה. העותרים ביקשו לתקוף את הפקודה המטכ"לית האוסרת להכניס חמץ לתוך חדרי מגורים בפסח, משום שהיא מתבססת על פרשנות הלכתית מרחיבה של הרבנות הצבאית הראשית שלפיה איסור "בל ייראה" כולל החזקה של חמץ על ידי אחד החיילים בחדר משותף. אכן יש לדון בשאלה ההלכתית הזאת וביישום שלה במציאות צבאית, ושופטי העליון אוהבים לא פעם לתחוב את אפם למחוזות האלה, אך כנפי־שטייניץ חתכה בתקיפות את העיסוק בכך בבית המשפט: "לצורך ענייננו, די לי בכך שקיימת גישה הלכתית (בה אוחז גם הרב הצבאי הראשי), העשויה להשליך על יכולתם של חיילים השומרים על מצוות החג לשהות בחדריהם יחד עם חיילים המחזיקים ברשותם חמץ".
נסיבות פרישתה של השופטת חיות וההרכב המעודכן שנוצר בשל כך הפכו את פסק דינה של כנפי־שטייניץ לדעת הרוב המכרעת, שהביאה לדחיית העתירה. השופט שטיין הצטרף בשמחה להכרעה בלי להוסיף דבר. השופט עמית, לעומת זאת, כנראה הבין שנגזרה הגזרה והסכים למחצה לנימוקים הנוגעים למציאות הצבאית בלבד. הוא הסתייג משיח הזכויות המעודכן של כנפי־שטייניץ והצבת הערך של מדינה יהודית כבעל משקל, והסתפק בכך שהמסגרת הצבאית היא שוללת זכויות מטבעה כך שבמסגרת המצומצמת של שבעת ימי דיאטת המצות ניתן להימנע מלהתערב בפקודה המטכ"לית. אם יורשה לי להעריך, על פי דבריו בדיון עצמו ותקדים בתי החולים, לו הייתה השופטת חיות לצידו היה מקבל באופן חלקי לפחות את העתירה.
שום, פלפל ופסק דין
לסיום, מעט בידור משפטי (או שלא) מתוך פסק הדין: "הצמצום המתוחם בסוגי המזון שרשאי חייל להכניס לבסיס במהלך החג אינו משליך באופן משמעותי על יכולתו לממש את עצמו ולהיות הסופר של סיפור חייו. אומנם, אוכל הוא רכיב מרכזי בחוויה האנושית: מעבר לכך שהוא חיוני להישרדותנו, לעיתים הוא גם נשא של תרבות, זהות וזיכרון, וכן מכונן של קהילה, לאום, מעמד ועדה. עם זאת, מציאות שבה איננו רשאים לצרוך מזון מסוג מסוים למשך ימים בודדים – בין אם בשל אילוצים רפואיים, בשל מחסור זמני, או מסיבות אחרות – דומה שאינה נתפסת בעינינו, במקרה הרגיל, כמגבלה מהותית על חיינו. זאת במיוחד, מקום שמדובר במגבלה קולינרית המוטלת במסגרת השירות הצבאי, בו חופש הבחירה של החייל ביחס לתפריט ארוחותיו מוגבל מלכתחילה".
ובכן, אין המדובר בטקסט פתיחה לתפריט באחת ממסעדותיו של השף אייל שני, כי אם בפסקה אמיתית לחלוטין מתוך פסק דין בבית המשפט העליון הישראלי שכבר שנים ארוכות מטשטש את הגבולות בין טיעונים, הוכחות, פובליציסטיקה ומשלי עם. תסלח לי כבוד השופטת ותיאוריית הקולינריה המבוססת שלה, אך לו יצויר שהמזון שאנו אוכלים הוא המספר את סיפור חיינו, סביר להניח שאחרי שלושה חודשי מילואים איני אלא דג טונה באוקיינוס השמן הצמחי.
לתגובות: [email protected]
***