שני צדדים למטבע
שמה של פרשת השבוע שלנו, תרומה, כמעט מכריח את כל הדרשנים בבתי הכנסת לדבר על נתינה, על הצורך לפתוח את הלב ואת הכיס, בוודאי בימים האלה, ימי מלחמה וערבות הדדית. הנתינה חשובה, אין מה לומר, אבל לעולם החסד יש שני צדדים. בדרך כלל מדברים רק על האתגר של הצד הנותן, אף שלמען האמת הרבה יותר קשה להיות בצד המקבל, במיוחד אם זה נפל עליך משום מקום. ככה זה גם בבתי הספר שלנו ובתנועות הנוער. יש הרבה שיעורים על התנדבות והרבה פעולות על נתינה, אבל אף אחד לא מלמד אותנו שיעורים בקבלה. זה עולם של סוד, מקצוע בלי מורים. והחיים כדרכם מסדרים לפעמים בוחן פתע. איכשהו התקופה הזאת הפכה להיות שיעור מתמשך להמון אנשים בהזדקקות, בהודאה בכך שאנחנו זקוקים שמישהו יגיש לנו יד ולפעמים הרבה מעבר לזה.
אולי צריך להתחיל להעביר שיעורי קבלה בבית הספר. הרי כולנו נמצא את עצמנו כך או אחרת במהלך חיינו זקוקים נואשות לאחרים. אולי צריך ללמד לא רק לתת, אולי חייבים ללמד לקבל. אולי צריך לומר את האמת הפשוטה שלפעמים להסכים לקבל ממישהו זו גם הנתינה הכי גדולה.
הצבא לא בא
השיעור הזה התחיל באוקטבה הכי גבוהה שאפשר לדמיין. ביום אחד אלפי אנשים נזקקו לעזרה קיומית. שעות התופת הראשונות הזכירו לנו עד כמה שבריריים החיים, ועד כמה אנחנו זקוקים לחיילים שיושיעו, אבל הצבא לא בא. ופתאום זה הפך לסיפור של אנשים שמתחננים לכל מי שיכול שיושיט להם קרש הצלה. תחושת המונים שבורחים ממסיבה, שחייהם תלויים במישהו שיבריח אותם בתא מטען של מכונית. תחושת נשים שהן תלויות תלות מוחלטת במישהו שיסכן את חייו ויציל את כבודן. ולא רק במסיבה, התחושה של המונים ביישובי העוטף שביתם הפך מחבואם וכלאם כאחד והם חייבים שמישהו ישמע ויושיט יד, כי הם פשוט לא יכולים להיחלץ מזה לבד. שעות של הזדקקות לכל מי שיוכל להושיט פיסת תקווה להיאחז בה. תלות נוראה.
לא לבד
השיעור עבר לשדה הקרב, שם ההזדקקות יומיומית. תלות מוחלטת באדם אחר שיחפה, שיגן, שישמור, שלא יטעה, אבל זו עדיין הזדקקות שוויונית. השוויון נשבר כשנפצעים. סיפר לי חבר שנפצע קשה בשדה הקרב איך זה מרגיש בזמן אמת. בהתחלה הוא הרגיש שכל כוחות החיים אוזלים ממנו ובמין שלווה פנימית לחש "שמע ישראל" ונפרד מן החיים, אלא שהחיים סירבו להיפרד ממנו. אחר כך הוא מצא את עצמו ממשש איבר איבר, לנסות להבין מה עדיין מחובר לגופו. ואז הגיע הרגע שהוא היה תלוי תלות מוחלטת במישהו שיסכן את חייו ויזחל תחת אש לטפל בו. באותם רגעים הוא שומע את המפקד אומר לא לגשת אליו. "אחרי שנסיים איתם (כלומר, עם המחבלים) נפנה את הגופה". הוא הבין שהכול תלוי בו והתחיל לזחול אליהם. ברגע שהבחינו בו חי, חילצו אותו תחת אש.
אבל שם ההזדקקות רק מתחילה. פתאום מלוחם כל יכול שוכב אדם במיטה בלי יכולת לקום, אובדן עצמאות מוחלט ממאה לאפס וצורך לקבל עזרה בכל דבר, במה שנעים להיעזר וגם במה שפחות. ואין ברירה, פשוט אין ברירה, חייבים לעבור את השיעור הזה בהצלחה. להניח את כל ה"לא נעים" בצד, אחרת אי אפשר לשרוד אפילו רגע אחד. והאין ברירה הזה חזק מהכול והוא המורה הכי מוצלח בשיעורי הקבלה.
אסירי תודה
והמפונים מביתם – גם הם בהזדקקות מוחלטת. הזדקקות למיטה לישון עליה ואוכל לאכול. אחד המחזות הכי מרגשים בעיניי הוא מראה הכרת התודה המתנוססת ברחובות ובכניסה לבתי המלון, שם משתכנים המפונים. בכל רחובות ירושלים שלטי תודה מאנשי שדרות ומקיבוצי העוטף. בכניסה לכל מלון מילים נרגשות לצוות העובדים המסור. והמקום הזה, מלון, שהוא משאת נפש בימים אחרים, הופך לכלוב של זהב בימים האלה לאלפי אנשים. והם אסירי שפע ואסירי תודה לכל מי שעושה למענם, מפני שאפילו חביתה אינם יכולים להכין לעצמם במקום מגוריהם החדש. ושוב זה מתחדד: קשה לקבל, אבל לפעמים אין ברירה.
שכול
אצל המשפחות השכולות הנזקקות כמעט קבועה בחוק, כלומר בחוק ההלכה. האבל יושב במקומו ואינו עושה דבר למען עצמו, אפילו בשביל כוס מים הוא זקוק למישהו אחר. זה מבטא את אובדן כוחות החיים בימים הראשונים, אבל אולי גם נועד להכין את המשפחה האבלה – אל תישארי לבד בצערך, אל תנסי לפתור את כל הסבך הזה בעצמך, הסכימי לקבל.
והנה משהו שחשוב שכולנו נאמר לכל משפחה שכולה שאנחנו מבקשים לתת לה דבר מה: זה לא אבל פרטי על אסון אישי, כבד ככל שיהיה. צרתכם - צרתנו. כאבכם – כאבנו. המחבלים הארורים שרצחו לא הכירו אישית, לא היה להם דבר איתכם. היה להם עניין איתנו, עם כולנו. לא סביר שנטל כזה ייפול על משפחה והיא תרגיש לא נעים לקבל עזרה. זה באמת של כולנו, תעשו לנו חסד והניחו לנו להיכנס מעט תחת האלונקה. לא נעים להיעזר ברמה אישית, אבל אין כאן שום דבר אישי. באמת. הכדור הזה הופנה אל כולנו.
הזדקקות משפחות חטופים
עזבו רגע את הדיון מה נכון לעשות ומה לא, ורק לרגע שימו לב למקום הכי נזקק בעולם. הידיעה שגורל יקיריך לא תלוי בך. הוא תלוי, וגם זה באופן חלקי, במנהיגים שאולי אתה מסכים איתם ואולי לא. הוא תלוי בנכונות של חיילים להקריב את חייהם כדי לזרז את השבתם ובנכונות של עם לקחת סיכונים שיהיה להם מחיר. הזדקקות בלתי נסבלת בעליל.
להכניס עובד זר
אתגרי הקבלה הקשוחים הללו לא נולדו במלחמה האחרונה, רק התחדדו, אבל הם כאן כל הזמן בחיים האזרחיים הרגילים שלנו. ואולי אחד המובהקים שבהם מתרחש עם תהליך ההזדקנות שלנו. אני זוכר את הרגע שבו אבי הבין שהוא לא יכול עוד למכור בחנות שעבד בה מאז שהשתחרר מהצבא. הוא חלה בפרקינסון ולא היה יכול להסתובב בעצמו בחנות. ההכרה שאתה כבר לא באמת עצמאי, שאתה זקוק, היא מכה שלא מכינים אותנו אליה. אבל זו רק ההתחלה, אחר כך באים אובדן יכולת הנהיגה והתלות בהסעות ובחסדים, עזרה בניידות ובאכילה. התחושה שאתה חוזר להיות ילד נעזר בלי החינניות הילדותית לא פשוטה בכלל, ובדרך כלל המשבר הכי קשה הוא ההבנה שאולי אתה זקוק למטפל שיסעד אותך. זו קריעת ים סוף לאנשים רבים, קבלת ההחלטה להכניס הביתה אדם זר כי אין ברירה. ולפעמים החלטה להסתיר ולהיעזר בבן הזוג או בת הזוג, שבעצמם כבר אינם צעירים, גובה מחיר כבד משני הצדדים.
והרגע הזה שבו נכנע האדם לידיעה הענוותנית שהוא לא יכול לבד, והא זקוק למישהו שיושיט לו יד, הוא רגע של שבירת אגו שאת קול ניפוצו אפשר לשמוע מסוף העולם ועד סופו. ואולי שם צומחת הכרה אנושית חדשה, מלאת ענווה.
לתגובות: [email protected]
***