בשנת 1862 פרסם הרב קלישר את ספרו 'דרישת ציון' שבבסיסו רעיון שיבת ציון בדרך הטבע. הוא שלל את התפיסה כי הגאולה תתרחש בפתאומיות. "אל יחשוב החושב כי פתאום ירד ה' יתברך משמיים ארץ, לאמר לעמו צאו". עלינו מוטלת המשימה ליישב את ארץ ישראל ולעבוד באדמתה, כדי להתפרנס ולא מהצדקה כפי שהיה נהוג אז ביישוב הישן.
הרש"ר הירש כתב כי הוא מתנגד לכך, וכל שעלינו לעשות הוא לקיים מצוות ולהתפלל לגאולה. לא זו בלבד, אלא לדידו ארץ ישראל אינה תכלית ויעד לעם ישראל, שתפקידו להפיץ את האמונה והמוסר בעולם. מה שנקרא "תעודת ישראל". נימוק מרכזי לדבריו הוא העובדה כי נהיינו לעם עוד לפני הכניסה לארץ, ואת התורה קיבלנו במדבר: "במדבר קיבל את התורה, ועל ידה, בלי ארץ נהיה לעם, אשר נשמתו היא התורה. כמו הכהן בין העם, כן הוא עם בין המין האנושי, אשר תורת אלוקיו עמו ושומר הוא מצותיו. התורה הייתה לו אחוזת נחלה ומטרה בחיים - לכן לאומיותו איננה נקשרה בדבר העובר והחולף (קשר לאדמה)". לדעתו, הקב"ה הכניס אותנו לארץ ישראל כדי להשפיע על העמים, שיראו "כי ה' הוא הטוב ומטיב, מקור כל הברכות", וכשנקיים מצוותיו נקבל גם את שפע הברכה החשובה והיקרה בעיני האדם (אגרות צפון, ח).
לדעתו, הגלות מיישמת טוב יותר את תעודת ישראל, להפצת האמונה בעולם כשהוא מפוזר בין הגויים. אדרבה, הקשר לארץ היה אבן נגף כהגדרתו ולכן נלקחו ממנו "בחזקת היד שפע הברכה, גם חלקת האדמה אשר הייתה למו לאבן נגף ויגרשו מארץ אחוזתם. בגולה הלכו ולא הצילו מכל חמודותיהם שהיו להם, רק את רוח אפם, חלקם בחיים הלא היא התורה ולא היה להם מאז שום דבר אשר יאחדם ויקשרם יחד רק ה' אלוקיו ותעודתו אשר יישארו לעולמי עד. תעודת ישראל אחרי חורבן ארצו וחיי המדינה לא איבדה את כוחה ועוזה, יען וביען כי הקניינים ההם היו רק אמצעים להתעודה הזאת, ונהפוך הוא, החורבן בעצמו, הוא יסוד מוסד לבניין מנת גורלו להתגלות ה' והאנושית. ובגלות יחל באופן אחר למלאות את חובות התעודה הזאת".
את שיבת ציון בימי בית שני רואה הרש"ר הירש כפרק זמן מוגבל מראש שתפקידו לא היה אלא לבסס את הקשר לתורה שבעל פה: "ישראל נפוץ ברחבי תבל בין עמים רבים ואקלימים שונים, למען ימלא באמונה בגולה את תעודתו הרוממה. ויותר מבימי אושרו והצלחתו מילא את תפקידו בימי עוניו ומרודו, בחיותו בגולה" (שם, ט).
ביקורתם של הראי"ה ושח"ל
בתחילת ספר היסוד שלו 'אורות' שלל הראי"ה את שיטת רש"ר הירש, כשהוא מגדיר כי "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה".
כשהוא רומז לתפיסה השכלתנית של רש"ר הירש הוא מדגיש כי "אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חיבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה". למרות שכוונתו של רש"ר הירש הייתה לחזק את מצב היהדות בגולה – הרי שזו לא מתחזקת בכך אלא דווקא ככל שתשאף לארץ ישראל ולשיבת ציון "ציפיית ישועה היא כוח המעמיד של היהדות הגלותית, והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה".
הראי"ה מסביר כי הסיבה להמצאת שיטתו של רש"ר הירש היא ריחוקו מתורת הסוד (הוא הרי פרסם ברבים את הסתייגותו ממנה). ממילא, אין לו הבנה והכרה במשמעות הפנימית של קדושת הארץ, לא זו בלבד אלא "הגלות מוצאת היא חן מצד עצמותה". שהרי מן הצד השטחי של התורה לא חסר כלום בחסרון הארץ, הממלכה וכל הצדדים הלאומיים. למרות שהעריך מאוד את פועלו הרוחני והחינוכי של רש"ר הירש להצלת היהדות ממחריביה המשכילים, לא היסס הראי"ה מלהכריז מלחמה על שיטתו בנושא הארץ והגולה. "אותו הצד ששיטה כזאת תחפוץ לשלול את הרזים ואת השפעתם הגדולה על רוח האומה, כי זהו אסון שאנו חייבים ללחום איתו, בעצה ובתבונה, בקדושה ובגבורה" (אורות, ארץ ישראל, א-ב).
מי שביקר בחריפות גדולה יותר את השיטה הזאת היה מקורבו של הראי"ה, שמואל חיים לנדוי (שח"ל), מראשי הפועל המזרחי. במאמר חריף שפרסם הוא מתפלמס עם גישה זו ועם האורתודוקסיה הגרמנית שהולכת בעקבותיה ולמעשה מובילה את אגודת ישראל, ארגון שנוסד על ידה. זאת למרות שרוב מניין ורוב בניין של התנועה היו יהודי מזרח אירופה שתפיסתם בנוגע לארץ ישראל הייתה שונה לגמרי.
הוא מדגיש את האבסורד בתפיסה כי "בחורבן הארץ ובגלות ישראל מעל אדמתו רואה הרב הירש לא אבל ואסון לאומי, ירידה וגדיעת קרן ישראל, כי אם צורה חדשה של מילוי תעודת ישראל. צורה עוד יותר נאותה ומכוונת לתכליתה מאשר בראשונה, בהיות ישראל עם שוכן לבדד על אדמתו בארצו. לכן, האורתודוקסיה הפרנקפורטית איננה מתגעגעת לארץ ישראל, ואדרבא – היא שוות נפש לגביה, ומילא מתנגדת לתנועת 'חיבת ציון', הנחשבה בעיניהם למינות ולכפירה בעיקר שבדו להם – כי עם ישראל שונה בעיקרו מכל העמים, באשר כל תכלית מציאותו היא רק להיות "בית ספר" בשביל האנושות... לכן חולמים המה רק את חלום זכויות אזרח בגולה, וחיי חופש בחסד לאומים... כה נתן הרב הירש חרב ביד תלמידיו להילחם נגד הבונים ארץ אבות והמחזקים את אחדות האומה" (אורייתא וישראל, המזרח, תר"פ).
אהבת הארץ היא אהבת העם
מוזר לראות כי טענה זו, שנהיינו לעם עוד במדבר, שמבססת את ההתנגדות לציונות, נשמעת שוב גם בתוך המחנה הדתי־לאומי, כהנמקה לכך שיש עליונות לערך האחדות הלאומית על פני האחיזה בארץ ישראל.
יש להבהיר כי טענה זו מסוכנת מאוד, מכמה סיבות. האחת – זו למעשה חזרה על חטא המרגלים שלא רצו להיכנס לארץ בנימוק כי חיי העם קודמים, "נשינו וטפנו יהיו לבז", ולכן רצו לשוב למצרים לבית עבדים. כך לפחות יינצל העם, ומן הסתם ישמור שם את מצוות התורה (רק חלק, כי לפחות שליש הן מצוות התלויות בארץ). על החטא הזה נענש דור שלם, ואנו משלמים בבכייה לדורות, בחורבן שני מקדשים ובגלות מייסרת ונוראה. לו היו שומעים בקולם של יהושע וכלב, אוהבי הארץ, היינו חוסכים לעצמנו חורבנות גלויות והרוגים רבים. אוהבי הארץ הם הם אוהבי העם.
השנייה – לפי אותו היגיון, הרי היינו עם עוד לפני מתן תורה. כבר בהיותנו במצרים הקב"ה אומר "שלח את עמי". מישהו מוכן לוותר על התורה או על חלקה למען קיום העם או אחדותו? ההלכה הידועה היא כי בשעת השמד נהרגים אפילו על מנהג צניעות המיוחד לישראל ("ערקתא דמסאנא").
יש הטוענים כי למהלך של התיישבות מחודשת בחלקי הארץ שנטשנו יש צורך בהסכמה לאומית רחבה. אכן ראוי. אבל יש להזכיר גם כי טרם יציאת מצרים רוב העם לא רצה לצאת. גם את בית שני לא הקים רוב העם, שנשאר בבבל. אנו חוגגים את הגבורה של מעטים מול רבים במלחמת המכבים ביוונים, כשהמתייוונים היהודים הרבים התנגדו לזה, ולא הייתה הסכמה לאומית על המרד. בדורותינו, התנועה הציונית לא הייתה רוב העם, הרוב הגדול היו אנשי הבונד והחרדים. גם ההכרזה על הקמת המדינה לא ביטאה הסכמה לאומית רחבה. בן גוריון נאלץ לשלוח מטוס לירושלים הנצורה ולהביא משם את הרב מימון כדי להשיג רוב במועצת העם. כלומר, האחיזה בארץ נעשתה פעמים רבות בהיסטוריה בלי הסכמה לאומית רחבה, והיא שהביאה אותנו עד הלום.
אי אפשר להתעלם מהעובדה כי הדרישה להסכמה לאומית רחבה באה תמיד מצד אחד של המפה. להעביר ללבנון שטח שגודלו כשל תל אביב ושדה גז עצום – לא נדרשה הסכמה לאומית רחבה, אפילו לא דיון בכנסת. להביא את ערפאת ומחבליו נדרש רוב של קול אחד שנקנה בשוחד. לגרש את תושבי גוש קטיף – אפשר היה גם נגד רוב העם שהצביע בבחירות "דין נצרים כדין תל אביב". אבל למה לתת לעובדות לבלבל אותנו, כשאפשר במתק שפתיים להחליש את האידיאליסטים של ארץ ישראל שבה בעת ידועים בכך שאהבת העם בוערת בהם במיוחד? (מעניין להיווכח כי אהבת העם והארץ מזינות זו את זו ולא באות זו על חשבון זו).
אז כנראה שהפעם זה כבר לא ילך. התפכחנו. כעת לא נשוב על הטעות שהתורה הזהירה מפניה, בייחוד לאחר שנתקיימו בנו אחת לאחת כל אזהרותיה – "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה" (במדבר לג, נה). מי שאוהב את עמו לא ייתן לאסון כזה שבא בעקבות נטישת חבלי הארץ לשוב ולהתרחש.
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***