דילמת החטוף

"החטופים בידינו, תקינים ובריאים, אנחנו עולים על מסוק וטסים לבית החולים", נשמעו הלוחמים אומרים, כשהחטופים לצידם מתרגשים: "אני מרגיש הלם", אמר אחד מהם. "חם לי בלב", הוסיף האחר.

במבצע משותף של צה"ל, השב"כ והימ"מ, בלילה שבין ראשון לשני השבוע, חולצו משבי חמאס ברפיח פרננדו סימון מרמן (60) ולואיס הר (70), אשר נחטפו בידי מחבלי חמאס לרצועת עזה מניר יצחק ב־7 באוקטובר. מפרטים שהותרו לפרסום עולה כי כדי לא לסכן את החטופים, לוחמי הימ"מ הורידו אותם באמצעות חבלי סנפלינג מהקומה השנייה עד למטה, מבלי לעבור בקומה הראשונה שבה היה עלול להיווצר סיכון מיותר.

הלוחמים הגיעו בצורה חשאית למתחם הבניין בלב רפיח שבו הוחזקו. באותה שעה שהו החטופים בקומה השנייה של הבית, כאשר שומרים חמושים של חמאס נכחו ברחבת המבנה ובמבנים סמוכים. כדי להיכנס למקום השתמשו הכוחות במטען חבלה וירו לשורה של נקודות. לאחר החילוץ נפתחה אש לעבר הכוחות ממבנים סמוכים והתנהל קרב ממושך. חיל האוויר תקף עשרות מטרות בשביל לאפשר לכוח לצאת מהמבנה. במהלך הפעילות נפצע אחד מהלוחמים באורח קל מנפילה מגובה. מהזירה התקדמו הכוחות המחלצים לעבר נקודה שתוכננה מראש, שם המתין מסוק, שהמריא עם החטופים לבית החולים שיבא. בסך הכול המבצע כולו ארך כשעה.

תת־ניצב ח', מפקד הימ"מ, חשף פרטים חדשים על הפעולה לחילוץ החטופים ברפיח: "ברגע שיש פיצוץ והדלת נפתחה, ראינו את שני החטופים שוכבים בחדר. 'אנחנו ימ"מ', צעקנו, כדי שיבינו. ברגעים הראשונים החטופים לא הבינו מה קורה, אבל מהר מאוד התעשתו וסייעו לנו לחלץ אותם. מה לוחם מרגיש כשהוא מתגנב שעה וחצי, מגיע דרך המרפסת ויודע שמאחוריו שני חטופים ומאחורי הדלת שני מחבלים ששומרים עליהם? אתה נזהר לא לעשות רעש כדי לא לסכן אותם. ברגע שהוצאנו אותם למרפסת הדבר העיקרי שעשינו היה להגן עליהם שלא ייפגעו. השלב של ההוצאה שלהם למרפסת היה מאוד קריטי, נפתחה אש מסיבית על הכוח לכיוון המרפסת, כדי לא לאפשר לחלץ, ושם הפכנו להיות הרבה יותר אגרסיביים".

ללחוץ דרך משפחות הבכירים

צה"ל אומנם רשם השבוע את אחד המבצעים הנועזים והמוצלחים בתולדותיו, כשחילץ בחיים משבי מחבלי ומרצחי חמאס שני חטופים ישראלים חיים והביאם לישראל, אך 134 חטופים נוספים עדיין נותרו מאחור, בשבי. השאלה כיצד מדינת ישראל צריכה להתמודד עם סוגיית החטופים מדירה שינה מעיני רבים וטובים. בכנס ירושלים של העיתון 'בשבע', שיתקיים בעוד כשבוע וחצי, יוקדש מושב שלם לנושא.

"בסך הכול זה היה מבצע מוצלח מאוד מבחינת תוצאותיו", מאבחן אלוף (מיל') עוזי דיין, לשעבר סגן הרמטכ"ל וראש המועצה לביטחון לאומי. "צריך עכשיו לעשות תחקיר מהיר בשביל לראות אילו דברים אפשר לשפר, להמשיך לאסוף מודיעין ולראות מה אפשר לעשות. צריך לזכור שיש לנו עוד הרבה מאוד חטופים. הדבר העיקרי שצריך להשיג מכך, זה שצריך להיכנס לרפיח מה שיותר מהר ולהתייצב על הגבול המצרי. עניין המבצע לחילוץ חטופים מראה כמה ההתקדמות הצבאית חשובה. אתה מקצר בטווח גם לחטופים וגם לחוטפים. אני מקווה שבתור התחלה, זה יפסיק את הוויכוח בתוך ישראל, אם להיכנס לרפיח".

נוכח ההצלחה, האם לדעתך צריך לאמץ את המודל הזה - להשקיע יותר בחילוץ חטופים, ופחות להשקיע במשא ומתן ובעסקאות מול חמאס?

"גם וגם וגם. בכל מקום שניתן לבצע פעולה צבאית, צריך לתת לה עדיפות. בכל מקום שיש הצעה להידברות על מתווה, צריך ללכת להידברות, ולראות אחר כך איך ומה עושים. נוסף על כך, צריך לעצור את כל בני המשפחה הגרעינית של פונקציונרים של חמאס. זה דבר שיאפשר לנו לנהל משא ומתן מעמדה יותר טובה".

ההסכם הראשון של שחרור החטופים היה סביר מבחינת המחיר ששילמנו?

"המחיר היה כואב, אבל גם אני הייתי מחליט בחיוב על דבר כזה, על מתווה כזה".

אזרחי מדינת ישראל גדלו על הסיפורים ההרואיים של מבצע אנטבה. אפילו דיין בעצמו השתתף בחילוץ החטופים במטוס סבנה לפני יותר מ־50 שנה. אך ככל שעוברות השנים, נראה שפעולות החילוץ הולכות ומסתבכות וממילא הולכות ומתמעטות. "למרות הסיכון תמיד צריך לשאוף, בעדיפות ראשונה, לשחרר במבצע צבאי ישיר או עקיף", אומר דיין. "במקרה הזה שאנחנו נמצאים בו, יש הרבה מאוד בני ערובה, והקלפים שבידינו הם מצומצמים מאוד. לכן צריך גם לשאוף לשחרר צבאית, בכל מקום שמבשיל מבצע כזה, וגם לבדוק כל אפשרות למשא ומתן. כדאי גם לבדוק אפשרות לעשות את זה באופן עקיף - למשל פעם חטפנו חמישה גנרלים סורים בלבנון, בשביל לשחרר את הטייסים שלנו שהיו בשבי הסורי. במצב הנוכחי, אנחנו צריכים לעצור את בני המשפחה הגרעינית של כל הפונקציונרים של חמאס. זה דבר שיכול להיות אפקטיבי מאוד במשא ומתן".

דיין מסכים שמדינת ישראל צריכה קווים אדומים במשא ומתן מול חמאס, אך לשיטתו כדאי שיישארו מתחת לרדאר. "אני לא רוצה לשרטט פה בריאיון מה צריכים להיות הקווים האדומים של ישראל, אסתפק בלומר שמכיוון שזה מרכיב חשוב מאוד, גם בחובת המדינה כלפי אזרחיה וגם במלחמה, ובפרט במלחמה הזאת ובתוצאותיה ובניצחון בה - יכול להיות שנצטרך לעשות ויתורים או לקבל מתווים אחרים כואבים מאוד. מה שאסור בשום אופן לעשות זה לקטוע את המהלך לניצחון, ולהיענות לדברים שהופכים את המדינה לבת ערובה".

המשפחות של החטופים מנפנפות בסיסמה: בכל מחיר. זה לגיטימי?

"מהניסיון האישי שלי, ברמה האישית אפשר להגיד הכול. למשל בכל מבצע שהשתתפתי בו לחילוץ בני ערובה, הייתי מוכן לתת אישית הכול. כלומר ללכת ולסכן את עצמי, להסתכן עם הלוחמים שלי - באמת לסכן הכול. מדינה, בניגוד לאדם הפרטי, צריכה לחשוב על כל אזרחיה. מי שאומר 'הכול', מתכוון שבאופן אישי הוא מוכן לתת הכול, אבל גם מי שאומר הכול, לא יהיה מוכן לתת למשל ילד שלו תמורת חטוף. לכן הכול זה נכון ברמה האישית לגביך. המדינה צריכה לחשוב על כל אזרחיה, ולכן אסור ליצור מצב שהופך את האזרחים לבני ערובה".

עצירה מוחלטת – לא על הפרק

גם ד"ר עידית שפרן־גיטלמן, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי שבאוניברסיטת תל אביב, מתקשה להפריז בחשיבות שחרור שני החטופים בתחילת השבוע. "שחרור שני בני אדם – בשביל המשפחות שלהם, המעגלים הקרובים אליהם, מאמצי הצבא, וגם בעבור המדינה – זה היה כמו אוויר בתקופה שבה קשה לנשום", היא מתארת. "מבחינת התוצאה, ודאי שמדובר באירוע בסדר גודל משמעותי. גם יש פה מסר של מחויבות, של סולידריות, של מערכת הביטחון שנרתמת להגנה על אזרחים. מי שירצה לראות פה התכנסות של מטרות הלחימה, אפשר לתת לזה כל מיני פרשנויות. אי אפשר להיות ציניים באשר לגודל האירוע".

עם זאת, לשיטתה צריך להיות זהירים מאוד ביחס ליכולת להסיק מסקנות מאירוע יחידי, מבלי שישנו המידע המבצעי על ההיתכנות של מבצעים כאלה. "כל בר דעת מבין שמבצע כזה היה יכול להסתיים אחרת. כשאנחנו אומרים שאנחנו נעשה כל מה שאפשר, אנחנו מתכוונים שנמצה כל מה שהוא בר ביצוע. בכלל זה מיצוי היכולות המבצעיות, הצבאיות, המודיעיניות, וגם הנכונות לשלם מחיר. איזה מחיר? באילו נסיבות? באילו השלכות? על זה מתנהל הדיון הציבורי, שבצידו דיון מוסרי. אבל ודאי שיש פה מסר גדול לחברה, שאנחנו לא זונחים שום מרחב שבו אפשר למצות את האפשרות להשיב את החטופים הביתה".

איך נכון יותר להתקדם, במבצע צבאי או במשא ומתן?

"הסקרים שלנו מראים שהעסקה הראשונה התקבלה ברוב הציבור, בוודאי אחרי שהתקיימה ואחרי שחודשה הלחימה. החשש הגדול בעסקה הראשונה היה שהיא תוביל להפסקת הלחימה. כשהציבור ראה שלא כך הוא, שאלנו אותו אם הוא תומך בהמשך של מתווה כזה, והיה רוב לטובת המשך מתווה כזה. לעומת זאת, לפי הדיווחים, הדרישות שחמאס הציב כרגע הן דרישות בלתי אפשריות. כלומר זה לא עניין שאתה מוכן לשלם מחיר או לא מוכן לשלם מחיר, אלא נושאים שאין מה לדון עליהם, כמו השליטה בהר הבית. כל מיני דברים שהם באמת מרחיקי לכת במובן שהוא חורג ממה שאנחנו חושבים שיכול להתקבל כאן. בין לבין, יש מתווים שונים, בסוף תצטרך להתגבש עסקה, וצריך להבין שכדי להחזיר את החטופים, יידרש מחיר, והמחיר יהיה כואב לכולם.

"זה לא אומר שצריך להסכים למחיר, שהמשמעות שלו היא שאנחנו מפסיקים לגמרי כל לחימה לעד ולעולמי עד בעזה", היא מבהירה. "יש לנו מחויבות להבטיח את שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל, ואי אפשר להיות ציני בעניין הזה. אבל זה יצטרך להיסגר איפה שהוא באמצע. גם שחרור שני החטופים לא משנה את המציאות שבה כנראה לא יחזרו עוד 134 חטופים במבצעים צבאיים. אלא אם כן יש משהו שאני לא יודעת ואני לא מכירה. אבל מהאנשים שאני דיברתי איתם, אין מישהו שמחזיק בעמדה שאפשר עכשיו רגע להשהות את הדיבורים על עסקה, או להיפרד מהמחשבה על עסקה, ואנחנו נחזיר את כל החטופים במבצעים הרואיים שכאלה. הלוואי שהיה אפשר!".

מה גבולות הגזרה שלנו צריכים להיות במקרה של עסקה?

"אנחנו ניצבים בפני דילמה מוסרית. אין לי ערכים מוחלטים לתת לך לנתונים שצריך להכניס לתוך המשוואה. אני כן יכולה להגיד אילו שאלות צריך לשאול: צריך להעריך את רמת הסיכון כתוצאה מההשלכות של עסקה כזאת, דהיינו אי אפשר שהתשובה תמיד תהיה: הסכנה הכי גבוהה ומיידית. צריך להתחשב גם במשך הפסקת הלחימה, כמה אסירים אתה מתבקש לשחרר, מי האסירים שאתה מתבקש לשחרר, מה הערבונות והביטחונות שניתנים לך. הדיון לא יכול להיעשות ברמה שטחית. צריך לשקול ודאות מול ספק. יש מגוון של טעמים שצריך להכניס לבלנדר, ובסוף לנסות לקבל את התשובה הכי מושכלת. תמיד בדילמות כאלה, ההבנה היא שצריך לשלם מחיר - השאלה היא מה המחיר הסביר לשלם, כדי שהערך שבשמו אתה נלחם לא יעמוד ככלי ריק מתוכן. הערך של סולידריות והחובה של מדינה כלפי אזרחיה הם משהו שיש לו משמעות".

עצירת הלחימה באופן מוחלט יכולה להיכנס לתוך סל השיקולים במשא ומתן מול חמאס?

"בשלב הזה, אני לא חושבת שמישהו חושב שאפשר לעצור את הלחימה. אנחנו עוד לא במקום כזה, לפי מה שאני מבינה את ההערכות בעניין שלילת היכולות של האויב. אני לא חושבת שהיום ההערכה במערכת הביטחונית היא שאפשר להגיד שסיימנו את העבודה בעזה, באופן שאפשר להחזיר את התושבים ולהבטיח את שלומם. לכן אני לא חושבת שהיום עצירה מוחלטת, במובן שזה סוף המלחמה לגמרי, יכולה לעמוד על הפרק. אולי השהיה והפוגה. למדנו שאנחנו יכולים לחזור מהפוגה. אז נכון שחזרה מהפוגה ארוכה מאוד קשה יותר מחזרה מהפוגה קצרה, אבל שוב, צריך להכיר את הפרטים. נדמה לי שהיום להפסיק את המלחמה לגמרי, במובן של להגיד: זה היום האחרון - עוד מוקדם מדי".

***