בשמחת תורה למדנו עד כמה קל ורע להתבסס על קונספציות ישנות, וכמה קשה לשנות אותן. למדנו את גובה המחיר כאשר לא קוראים את הכתובת שעל הקיר ומנסים ליישר את הסימנים המקדימים, סימן אחר סימן, לטובת הקונספציה הקודמת, ולא להבין שצריך לשנות ומהר. להציל בזמן שעוד ניתן להציל ולא כאשר מאוחר מדי. לצערי החברה הישראלית והתקשורת הישראלית (גם הכלכלית) אוהבת לעסוק בזוטות ובמריבות המחזירות כל אחד לעמדת הבסיס שלו במקום לעסוק במהות. בכך נותנים תירוץ לכל אחד להיות חלק מהמחנה שלו במקום לעסוק בתיקון הנדרש. התקשורת עוסקת בלתקוף את שר האוצר, והוא נהנה להחזיר לה, וכך כולנו עוסקים בשטויות ולא במציאות. והמציאות קשה, רעה ומאיימת.
בארבעת החודשים האחרונים אנחנו מתקדמים צעד אחר צעד למשבר כלכלי. לשמחתנו הכלכלה הישראלית נכנסה חזקה למשבר, אבל בכל יום שעובר היא הולכת ונחלשת, ויש עוד מה לעשות וניתן לעשות לפני שיהיה מאוחר וקשה מדי. אבל לכולנו נוח לעסוק בכספים הקואליציוניים, והשבוע כולנו עוסקים בדו"ח של מודיס, אבל אלו הסימפטומים המבשרים על הבעיה ומתארים אותה. זוהי לא הבעיה, זו המראה שמראה את המציאות. וגם כאשר שוברים את המראה או מסבירים שהיא לא מדויקת, לא משנים את המציאות. העיסוק בסימפטומים מאפשר לברוח מההחלטות הקשות הנדרשות.
ניהול תקציב מדינה דומה לניהול תקציב משק בית. הוא בנוי מהכנסות והוצאות, ממציאות ומציפיות. כאשר ההכנסות יורדות ואין לנו ביטחון מוחלט שנקבל השלמה להכנסות אלו, עלינו לחתוך בהוצאות המיותרות בכל דרך אפשרית. ומי שלא נערך בזמן משלם ריבית יקרה על חובותיו, וכל שקל מיותר הופך לחוב ההולך וגדל. כשהכנסות הבית יורדות לא קונים רכב חדש או יוצאים לחופשה מפנקת. כשההכנסות יורדות מחפשים מקורות הכנסה נוספים ומקצצים בהוצאות.
בתקציב המדינה, כמו בגוף האדם, צריך להבחין בין שרירים וכוח לבין שומנים וסוכרים. יש אוכל בריא המצמיח שריר וכוח, ויש סוכרים שנותנים תחושת שובע מדומה ומזיקים לגוף לטווח ארוך. תקציב המדינה שיעבור השבוע בכנסת עדיין מלא בסוכרים ומגדנות, ולא יצמיח שרירים וצמיחה.
תקציב המדינה צריך להתמקד בשני דברים עיקריים: הכנת הצבא על כל מרכיביו, הסדיר והמילואים, למלחמה הקרובה בצפון שעלולה להגיע בכל רגע נתון, והשקעה במוקדי הצמיחה אשר ייתנו אופק למשק הישראלי לעשורים הבאים.
לאורך כל המשבר הנוכחי, הערכות האוצר מתבדות פעם אחר פעם. הם היו אופטימיים מדי בהערכת גובה ההכנסות ואופטימיים מדי בהערכת גובה ההוצאות. הם שגו פעם אחר פעם, וכך גדל לנו הגירעון מחודש לחודש. היושבים על התקציב חייבים להיות זהירים. תקציב בונים בזהירות ובחשש, ואם נופתע לטובה נשקיע את הכסף בצמיחה.
ענף הנדל"ן, שהוא אחד משני הקטרים המרכזיים של המשק, חטף מכה קשה. חסרים כמאה אלף עובדים. אתרי הבנייה עובדים רבע מיכולתם, וכתוצאה מכך ירדו התחלות הבנייה, ירדו הכנסות המדינה הישירות והעקיפות מענף מרכזי, ולטווח רחוק תהיה עליית מחירים גדולה בגלל היעדר בנייה. כבר חודשים אני צועק ומתחנן בפני כל מקבלי ההחלטות: שימו בצד את כל מה שהיה קודם. תביאו עכשיו ובמהירות עשרות אלפי עובדים לענף. כבר ארבעה חודשים אני שומע סיפורים ומעשיות. כל בכירי האוצר הסבירו לי בדצמבר שעד סוף ינואר יהיו כבר מאה אלף עובדים חדשים. וכולם הציגו טבלאות ומצגות. בפועל אתמול הגיע מטוס ראשון עם 70 עובדים ראשונים. זוהי בשורה משמחת, עכשיו נשאר רק להביא 99,930 עובדים נוספים. אין לנו זמן ויכולת לעבוד במציאות רגילה. אי אפשר לבחון כל עובד בפינצטה ולא לקיים דיונים ומסמכים אין־סופיים. הרבעון הראשון כבר אבד לענף הבנייה. המשך החידלון ברבעונים הבאים יהפוך שוב את תקציב המדינה שיעבור השבוע לנייר חסר משמעות בגלל הקטנת ההכנסות.
אסור היה לתקציב 24' להיות טייס אוטומטי, הוא היה חייב להיות מלא ברפורמות מבניות. הוא היה צריך להיות דומה לתקציב שנת 48'. לשים בצד את כל מה שהיה עד 7.10, ולבנות תקציב מחדש לפי סדרי העדיפויות הנוכחיים. לדוגמה, לא לתת מתנות חד פעמיות למשרתים, אלא לשנות מן היסוד את מעמד המשרת. לא להמשיך בהסכמי שכר ופנסיה ישנים, אלא להשקיע בדור הבא.
התקציב הנוכחי איננו אמיץ, וכרגיל בורח או דוחה החלטות קשות. זה זמן שבו היה צריך לקצץ בכל חלקי החברה הישראלית. בצער ובכאב. כל מה שלא קשור לצמיחה ולמלחמה חייב לעבור קיצוץ. העלאת המע"מ הייתה חייבת להיות כבר ברבעון הקרוב, ולא לחכות לשנת 25'. הסכמי השכר היו חייבים להיות מוקפאים.
שנת 24' הייתה צריכה להיות שנה של קיצוצים כואבים לכולם. זה כולל גם את תיאטרון הבימה, איגודי הספורט והאוניברסיטאות, וזה כולל גם את הישיבות, האברכים ובוודאי את כל הכספים הקואליציוניים שיכולים וחייבים היו לחכות לשנים הבאות. השנה הייתה צריכה להיות מופנית להשקעה בתשתיות מוטות צמיחה. הגדלת תקציב הרכבות, הכשרות מקצועיות, השקעות מהותיות בעולם הבינה המלאכותית ועוד. לצערי הממשלה והכנסת לא מעיזות לצמצם משרדים ושרים, לקצץ בתקציבי העברה מיותרים, ולא מסוגלות לעמוד מול הציבור ולומר לו ביושר שאנחנו בזמן משבר וחייבים לקצץ ועכשיו, שזה יכאב לכולנו בשנתיים הקרובות. נקבל שירותים פחות טובים, פחות תרבות, פחות חינוך, פחות כספים לציבור החרדי, אבל נציל את מדינתנו. במקום זאת קיבלנו תקציב כהגדרת זוהר ארגוב: "בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום", ובעיקר בלי אומץ לשבור את הקונספציות הישנות.
הכותב הוא איש עסקים, לשעבר מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון ויושב ראש החברה למתנ"סים
***