בפרשתנו אנחנו לומדים איך להקים משכן. משמעותו של משכן איננה רק ברמה הלאומית, של מקום לשריית שכינה בעם ישראל, אלא גם מקום לשריית שכינה אצל כל אחד ואחד, שנאמר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – בתוך כל אחד ואחד.

כפי שנראה כעת, אחד העקרונות הנלמדים מעיון בפרשה הוא שאנחנו חייבים להביט אחורה אל המקום שממנו באנו, אל חשכת הגלות ואל ההבטחה האלוקית שמלווה אותנו בכל דרכינו.

יחידת הבסיס של המשכן היא עצי השיטים. הם אמנם מצופים זהב ועומדים על אדני כסף, אבל הקירות בנויים בעיקרם מעצי שיטים. גם ארון העדות בנוי מעצי שיטים – ומצופה זהב. רש"י מביא את דברי מדרש תנחומא השואל: "מהיכן היו הקרשים, יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים". שיטה היא סוג של ארז (גמ' ראש השנה כג, א), ויעקב אבינו הוריד ארזים מארץ ישראל למצרים ונטע אותם שם, כי צפה ברוח הקודש שעתידים ישראל לבנות משכן במדבר: "אמר לבניו בני עתידים אתם להגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלים עשו לי משכן, אלא עמדו ונטעו ארזים, בשעה שיאמר לכם לעשות משכן, והארזים מצויין בידכם, מיד עשו כשאמר להם אביהם, עמדו ונטעו ארזים". את עצי השיטים האלה הוציא עם ישראל ממצרים ובהם בנה את המשכן.

לכאורה, השאלה שנשאלה תמוהה: הרי כמו שהיו תחשים במדבר, הקב"ה יכול היה לדאוג שיהיו עצי שיטים במדבר, אז למה יעקב אבינו היה צריך לטעת אותם מלכתחילה? לפי המדרש תחש היא חיה ססגונית שהשתמשו בעור שלה, שלא ניתן למצוא אותה כיום, אבל הקב"ה זימן אותה לעם ישראל במדבר. באותה מידה היה אפשר לזמן לעם ישראל עצי שיטים במדבר. כך אומר גם האבן עזרא, שהיו עצי שיטים במצרים או במדבר.

אלא נראה שהמדרש רוצה להגיד לנו משהו יותר עמוק: יעקב אבינו נטע ארזים בכוונה תחילה, כדי שילוו את עם ישראל בדרכו. ברובד אחד, יעקב אבינו עשה זאת בשביל הגלות, כדי שלאורך כל שנות הגלות יהיו לעם ישראל עצי שיטים להסתכל עליהם ולומר 'אנחנו עוד נצא מפה, יש לנו ייעוד גדול יותר מלהיות עם מפוזר בגלות. אנחנו נלך אל הייעוד הזה, עוד נבנה משכן לקב"ה'.

אבל ברובד עמוק יותר, אפשר לומר שלא רק בגלות צריך את עצי השיטים, אלא גם בתהליך התחייה. כשאתה בונה משכן לקב"ה, כשאתה בונה משכן בתוכך - אתה צריך להסתכל מאיפה באת. צריך לעצור ולהגיד 'אני בונה כעת משכן מתוך אותם עצי שיטים שהיו לנו באלפיים שנות גלות, מתוך אותם עצי שיטים שיעקב אבינו הוריד למצרים ונטע אותם שם בגלות'. מכוח זה אתה בא.

עם ישראל נמצא במלחמה. מלחמה תמיד מעוררת שאלות ומחשבות: מכוח מה באנו? מה משותף לכולנו? מה הייעוד שלנו? איך אנחנו מוציאים מהכוח לפועל את הייעוד שלנו? עם ישראל חושב, שואל, מעיין ומתבונן. חשוב לומר שהציונות לא התחילה במאה או מאתיים שנה האחרונות, הציונות התחילה בארזים שיעקב אבינו הוריד למצרים, בשתילים שהוא נטע שם, באלפיים שנות גלות, בכל התהליך שעבר עם ישראל בגלות מצרים, במדבר, מתחנה לתחנה, בארץ ישראל שגם בה המשכן נדד בין מקומות, בהקמת בית ראשון, בגלות הראשונה, בבניית בית שני ובגלות השנייה הארוכה, וגם – בתהליך תחיית ישראל.

התהליך היום קורה מכוח כל הגלויות האלה. צריך להתבונן במסירות הנפש שליוותה את עם ישראל בגלות, בתורה שצמחה בגלות, ולהבין שהכל מתחיל מאותם ארזים שהביא יעקב אבינו מארץ ישראל ונטע במצרים. זה הולך איתנו.

אנו מתפללים לקב"ה שימשיך ללוות אותנו בכל התהליך הזה, מתחנה לתחנה, עם עצי הארזים האלה, עצי השיטים האלה - שמכוחם בנינו את המשכן, ואיתם נמשיך מתחנה לתחנה עד לגאולה השלמה שבה נצליח לבנות את המשכן כאן בתוכנו, ברמה הלאומית וברמה הפרטית.