בבוקר יום שני התעוררה המדינה לאחד מהישגיה הגדולים מאז פרוץ המלחמה. חילוצם ההרואי של פרננדו מרמן ולואיס הר משבי חמאס תפס כותרות ראשיות לא רק בישראל, אלא ברחבי העולם כולו, כאשר הם מתייחסים למבצע כאל אחד המסובכים והמרשימים מבחינה צבאית שהתקיימו בשנים האחרונות.
אל המבצע החילוץ, שזכה לשם יד הזהב, נערך צה"ל תקופה ארוכה. זה החל באיסוף מודיעין נרחב שהתאפשר, כך אומרים גורמים ביטחוניים, בזכות העובדה שצה"ל נמצא בשטח. לאחר מכן החלו כוחות מיוחדים להתאמן על ביצוע תוכנית החילוץ, שגם היא הוכנה באותו זמן.
החששות היו ברורים: לאור האירועים הטרגיים שהובילו למותם של מספר חטופים על ידי כוחות צה"ל, עלה הצורך הברור למנוע תקלות ככל הניתן. גם ממד הזמן שיחק תפקיד מרכזי. למתכנני הפעולה היה ברור כי היא צריכה להיות מהירה, מפתיעה, ובזמן שחמאס עסוק בדברים אחרים.
בימים שקדמו לביצוע המבצע התאמנו הכוחות בצורה קונקרטית על החילוץ, בין היתר בבסיסים במרכז הארץ. המידע שהצטבר בידי גופי המודיעין, בדגש על השב"כ, סייע רבות בתכנון מדויק של המבצע. ברגע שניתן האור הירוק, הגיעו ראש הממשלה, שר הביטחון וצמרת מערכת הביטחון למטה השב"כ, שממנו נוהל החילוץ. המבצע כולו לקח שעה וחצי, והחל בהפצצות כבדות במרחק בטוח מהבניין שבו הוסתרו החטופים, במטרה להסיט כמה שיותר כוחות של חמאס למוקדי ההפצצות המרובים, וכך לנקות כמה שניתן את מקום המסתור. התרגיל הצליח במידה מסוימת, והקל מאוד על כניסת הלוחמים לבניין. שניות חלפו מרגע הפריצה לבית ועד לחילוצם של מרמן והר, כאשר כוחות צה"ל מגינים בגופם על החטופים תוך כדי ירי מסיבי לכיוונם. חייל אחד נפצע קל במהלך החילוץ. שעה וחצי מתחילת החילוץ הגיעו החטופים לבית החולים שיבא.
"המבצע ברפיח הוא הישג מודיעיני ומבצעי ורושם פרק מזהיר בין דפי המבצעים המיוחדים של מערכת הביטחון הישראלית", קובע מאיר בן שבת, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי וכיום ראש מכון משגב לביטחון לאומי. "הצלחתו של מבצע כזה תלויה במספר רב של גורמים וביכולת להפעיל מגוון רחב של כוחות ושל יכולות, תוך סנכרון ושילוביות ברמה הגבוהה ביותר האפשרית, ותוך שמירה על מידור וחשאיות".
עד כמה מבצע כזה יכול להסתבך?
"מאוד. זהו מבצע מיוחד שמתנהל בתוך זירה צפופה ביותר, מול אויב שנמצא בדריכות שיא, מודע למאמצים שאנו מפעילים כדי לאתר את חטופינו ושומר עליהם כנכס היקר ביותר שבידיו. תוצאת המבצע תלויה בחוט השערה. די לאויב בחשד קל ובשבריר שנייה כדי לפגוע בבני הערובה ולהכשיל את המבצע כולו".
ולאור זאת, מה אנחנו יכולים ללמוד מהמבצע על היכולות של צה"ל?
"לישראל היסטוריה מפוארת של מבצעים מיוחדים. עם זאת, אין מצב אחד דומה למשנהו. כל סיטואציה מחייבת בנייה של תוכנית ייחודית לה, תוך מיצוי של יכולות קיימות, פיתוח או התאמה של כלים ושיטות. מערכת הביטחון, על כל מרכיביה, אינה קופאת על השמרים".
"בלי התמרון והנוכחות בשטח לא היינו מגיעים לביצוע המבצע הזה, וכמובן לא להצלחה שלו", אומר תת־אלוף (מיל') אמיר אביבי, יושב ראש תנועת הביטחוניסטים. "נכון שהמבצע נערך ברפיח, אבל זה עדיין היה קרוב יחסית לשטח שנמצא בשליטת ישראל בחאן יונס. כלומר לא היינו צריכים ללכת עמוק מאוד בשביל להגיע אליהם. גם המודיעין הרב שאספנו הגיע מתוך הרצועה. אנחנו מדברים פה על כמה מערכים של יכולות שלא היו לנו ללא התמרון. החל מנוכחות בשטח, דרך מודיעין אנושי רב שאנחנו משיגים, ועד לשלל טכני רחב שאנחנו תפסנו. אלה דברים שלא היו לנו לפני שנכנסנו לרצועה".
מה רמת המודיעין הנדרשת כדי להוציא מבצע כזה אל הפועל?
"עד לרמת החדר שבו נמצאים החטופים. זה גם מה שגורמי הביטחון והמודיעין הצליחו להשיג. זה לא עניין של מה בכך. לכאורה מידע כזה אפשר להשיג גם בעזרת מקור אמין מאוד, ולגופי המודיעין שלנו יש מקורות כאלה, אבל בלי הנוכחות בחאן יונס ולמידת השטח, המודיעין הזה לא יכול להיות מתורגם לתוכנית עבודה. לכן זה חשוב כל כך שאנחנו נמצאים בשטח. כשראש הממשלה ושר הביטחון אמרו שהתמרון הקרקעי לא מסכן את החטופים, אלא מאפשר לנו להגיע אליהם, לזה בדיוק הם התכוונו".
מצרים עוברת צד
מבצע החילוץ המוצלח התקיים ברקע ההתקדמות של צה"ל בדרום הרצועה, ולצידה של שאלת רפיח הגדולה. כבר שבועות ארוכים ברור למערכת הביטחון שבלי ניקוי של רפיח ממחבלי חמאס, בדיוק כמו שהתרחש בשאר חלקי הרצועה, אין אפשרות לעמוד במטרת המלחמה הראשית - מיטוט שלטון חמאס. ראש הממשלה נתניהו אף הגדיל לעשות ואמר השבוע כי "מי שלא רוצה שנפעל ברפיח למעשה לא רוצה שננצח את המלחמה".
מנגד, בקהילייה הבין־לאומית ישנם לחצים כבדים על ישראל שלא לפעול ברפיח. חלק עיקרי במשא ומתן לשחרור החטופים שהתחיל בפריז ועבר לקהיר נגע בסוגיה זו, שכוללת עצירת המלחמה ונסיגת צה"ל מהרצועה, בלי טיפול ברפיח. בעבור הציבור הישראלי מדובר בעסקה שלא באה בחשבון. לפי הסקר החודשי של המכון למדיניות העם היהודי, מרבית הישראלים מתנגדים לעצירת המלחמה, כאשר בתוך הציבור היהודי בישראל 47 אחוז מהמשיבים אמרו כי בהינתן שישנן רק שתי אפשרויות, או מיטוט חמאס או החזרת החטופים, הם מעדיפים את הבחירה הקשה של מיטוט שלטון חמאס. רק רבע מהמשיבים ענו הפוך, ו־28 אחוז ענו שהם אינם יכולים לתת תשובה לשאלה. בדרג המדיני והביטחוני כאמור לא רק שלא רואים סתירה בין הדברים, אלא קושרים את מיטוט שלטון חמאס להחזרת החטופים.
"אם יש משהו שהבנו מהמבצע המיוחד ברפיח זה שאי אפשר לא להיכנס אליה מסיבית", אומר אביבי. "זה לא שיש לנו ברירה. אנחנו יודעים שנמצאים שם שבויים ובכירים של חמאס. ולכן חייבים לפעול גם ברפיח, כי בלי זה חמאס לא יתמוטט. בלי להכריע את חטיבת רפיח ולהשתלט על גבול מצרים ולנתק את חמאס מצינור האספקה המרכזי שלו, לא נעמוד במשימה. אנחנו הצלחנו להגיע למצב שמתוך 24 הגדודים שלו נותרו לו רק 6 מתפקדים. 2 במחנות המרכז ו־4 ברפיח. לכן רפיח חשובה כל כך, וככל שנקדים לטפל בה, כך יהיה טוב יותר".
איך תמרון שכזה צריך להתנהל, במיוחד נוכח המורכבות הגדולה של האוכלוסייה שנמצאת שם?
"ברור שחייבים להתחיל להניע את האוכלוסייה שנמצאת ברפיח או לכיוון מערב (לאזורי החוף. א"מ) או לכיוון צפון, לאזור חאן יונס, לאחר סיום הפעולה שלנו שם וניקוי השטח. אנחנו לא רחוקים מסיום הפעילות בחאן יונס. כבר צברנו ניסיון בפינוי האוכלוסייה מאזורי לחימה, ואנחנו יודעים לעשות את זה. גם המיקומים שאליהם הם יופנו ידועים. עכשיו פשוט צריך לבצע את זה. הזזנו את האוכלוסייה הזאת כבר כמה פעמים. זה הרבה יותר פשוט לביצוע ממה שנראה".
זה משהו שאפשר לבצע כשיש לחץ בין־לאומי רחב כל כך?
"אני מעריך שכן. לפי איך שאני רואה את התגובות הן של מצרים והן של האמריקנים, הם כבר הבינו שכיבוש רפיח הוא אירוע בלתי נמנע והתחילו להפנים שזאת המציאות. אצלנו כל המערכת החל מהצבא, דרך הקבינט המצומצם וכמובן הקבינט המדיני־ביטחוני מדברים בשפה אחידה בנושא, לאחר דיונים ממושכים מאוד בסוגיה. מה שנשאר להכריע בו הן השאלות הטקטיות, כמו מועד הכניסה, עוצמת הכניסה, מאיזה כיוון להיכנס. אלה שאלות שיש להן תשובות, והדרג המדיני והביטחוני צריכים להכריע בהם".
מצרים אכן הפנימה שישראל תכבוש את רפיח ואת הגבול? הרי אנחנו רואים את הצעדים המצריים, שכוללים הכנסת טנקים לסיני, בניגוד להסכם השלום, איומים על ישראל ומערכת לחצים אינטנסיבית מאוד.
"ישראל צריכה להיות מתואמת עם מצרים ולענות על החששות שלהם, שהעיקרי שבהם הוא בריחה המונית של עזתים דרך המעברים לסיני. לזה המצרים לא מוכנים, וישראל צריכה לומר בצורה ברורה שהיא לא מתכננת להזיז את האוכלוסייה לכיוון מצרים, אלא לאזורים אחרים. אני חושב שהמצרים כבר קיבלו את ההסברים של הדרג המדיני שלנו לגבי איך זה עומד להתרחש, ומבינים שכיבוש רפיח הוא בלתי נמנע. הבעיה של מצרים לא נמצאת בסוגיית רפיח, אלא בסוגיה הרבה יותר מהותית".
מהי אותה סוגיה?
"עושה רושם שמצרים כבר לא נמצאת עם ישראל באותו צד במפה הבין־לאומית. הסכם השלום שיש לנו איתם מתבסס על ההנחה שאנחנו משתייכים לאותו מחנה בהובלת ארצות הברית. אבל בשנים האחרונות אנחנו רואים את מצרים זולגת יותר ויותר לכיוון הרוסי, מצטרפת למערכת הכלכלית של סין וחברותיה, רוכשת יותר ויותר אמצעי לחימה מרוסיה ועוד שינויים דרמטיים. הרטוריקה המצרית היא רטוריקה שנובעת משינוי עמוק הרבה יותר מאשר המלחמה בעזה".
מבחינת ישראל, זה אומר שאנחנו צריכים לבחון את המשך קיומם של הסכמי השלום שיש לנו עם מצרים?
"ישראל מעצמה לא תתנדב לבטל את ההסכמים. זאת לא הצורה שאנחנו פועלים. אבל אם המגמה הזאת תמשיך, והעולם יצעד עוד ועוד לכיוון דו־קוטבי, כאשר בצד אחד נמצא המערב ובצד השני נמצאות סין, רוסיה, איראן ובמידה מסוימת גם הודו, ישראל צריכה להיות מוכנה למציאות החדשה הזאת. מצרים מתקרבת יותר ויותר לציר הזה. היא מתחמשת מאוד, והיכולות שלה הן לא היכולות של חמאס ואפילו לא של חיזבאללה. ישראל צריכה להיות מוכנה לרגע הזה".
מה דחק את מצרים לידיהן של סין ורוסיה?
"לא מעט ההתנהלות האמריקנית. כשאובמה בגד במובארכ, בעל ברית חזק מאוד של האמריקנים, היה לזה מחיר. התמיכה שלו במערכת הבחירות שהייתה שם, כביכול בשם הדמוקרטיה, הובילה לעליית האחים המוסלמים. כשהצבא עשה שם הפיכה נוספת, וא־סיסי עלה לשלטון, זה אומנם היה טוב מאוד לישראל ולמערב, אבל בארצות הברית לא ראו את זה בעין חיובית, כי זה נגד הבחירה הדמוקרטית כביכול של המצרים. זאת התנהגות רעה מאוד כלפי המצרים, שמחפשים אלטרנטיבות".
יש למערב איך להתמודד עם זה?
"יש מהלכים שהמערב כבר עושה, שמצד אחד הם מחלישים את מצרים ומצד שני עלולים לדחוף אותה עוד יותר חזק לכיוון הציר המזרחי. אני מתכוון בעיקר לסוגיית תעלת סואץ, שהיא הנכס העיקרי של מצרים. בשנים האחרונות ארצות הברית סוללת ציר סחר חלופי, שמתחיל בהודו, עובר דרך האמירויות והסעודים, ומסתיים בישראל. זה ציר חדש שאם הוא יעבוד כמו שצריך, הוא ייבש את מצרים. ברקע הזה צריך לבחון את ההתנהלות המצרית לאורך כל המלחמה, וככה צריך גם לתרגם את האמירות שלהם לגבי הפעולה ברפיח".
"חמאס נטוע עמוק בכל מערכות החיים"
ההתנגדות המצרית לפעולה ברפיח, כמו שהסביר אביבי, נובעת הן מהחשש שיגיע גל של פליטים לסיני, והן מהרצון המצרי לשמר את "הסוגיה הפלשתינית בחיים", כלשונם של בכירים מצרים בשבועות האחרונים. גורמים אחרים במערב מתנגדים מסיבות דומות לפעילות ברפיח, וצרפת אף הרחיבה את האמירה וציינה אותה במפורש בהודעתה השבוע על הטלת סנקציות כנגד מתיישבים כי הם "מסכנים את פתרון שתי המדינות שהוא הפתרון היחיד האפשרי". אך לצד זאת, במערב ישנו הסבר נוסף ששב וחוזר על עצמו, והוא שתמרון רחב ברפיח יוביל למותם של המוני בלתי מעורבים. הנשיא ביידן אף אמר השבוע כי "הרבה אנשים חפים מפשע גוועים ברעב ומתים - זה חייב להיפסק". אל כל זה מתווספים דיווחים מהימים האחרונים כי הממשל האמריקני החל לחקור בחשאי אם ישראל מבצעת פשעי מלחמה בעזה.
האמירות מהמערב, שעל פיהן משתמע כי ישראל פוגעת במכוון באזרחים תמימים, לא עומדות כמובן במבחן המציאות. לצד עוד ועוד עדויות של חטופים שחזרו על ההתעללות שביצעו בהם שוביהם, חלקם אזרחים שכביכול אינם קשורים לחמאס, מצטרפות העדויות הרבות של הלוחמים שחוזרים מהלחימה ברצועה לתוך ישראל, ומתארים בהרחבה עד כמה חמאס מושרש והוא חלק בלתי נפרד מהאוכלוסייה בעזה.
"הניסיון לתאר את רצועת עזה כישות שבה מצד אחד יש את 'מחבלי חמאס' ומהצד השני את 'האוכלוסייה הלא מעורבת' מנותק מהמציאות", אומר בן שבת. "חמאס זוכה לגיבוי נרחב מצד אוכלוסיית הרצועה, שבחרה בו בעבר וכנראה הייתה בוחרת בו שוב. ב־2006, בבחירות הפרלמנטריות האחרונות שנערכו ברצועה - זכה חמאס ב־76 מתוך 132 מקומות באספה המחוקקת. מתוך 24 מושבים בחמשת המחוזות בעזה, חמאס זכה ב־15. סקרי דעת קהל שנערכו בשנים האחרונות מעידים על המשך תמיכת הציבור בעזה בחמאס ובמאבק המזוין בישראל. ב־17 שנות שלטונו רתם חמאס את מערכת החינוך ואת שאר המערכות השלטוניות להפצת רעיונותיו ולהטמעתם בקרב הציבור, בכל השכבות. וכך חמאס נטוע עמוק בכל מערכות החיים ברצועה, ובמידה מסוימת הוא שלוחו של ציבור גדול ורחב במאבק בישראל".
התמונה הזאת ברורה לנו מאוד, אבל בעולם לא רואים את המציאות כך, וזה המקור ללחצים שמנסים להניא את ישראל מפעולה ברפיח.
"העולם מתקשה לקבל שמלאה הארץ חמאס. ההכרה בכך עלולה להוביל אותו למסקנה שאינה נוחה לו. ואולם אנחנו בישראל חייבים להבין שזוהי המציאות. זה נכון לגבי הנחות העבודה של הדרג המבצעי שמוביל את הלחימה, וזה נכון לגבי הדרג המדיני בכל הקשור ליום שאחרי. צריך לאמץ את הגישה הריאליסטית, להיצמד לנתונים ולעובדות הקשות על הישות המפלצתית שלידנו, שנאחזה עמוקות בכל מערכות החיים ושכבות האוכלוסייה, ולהניח שלא יהיה ניתן לחולל בה שינוי תרבותי עמוק - לפחות בדור הזה. אנחנו שומעים את התיאורים שמגיעים מצד חיילינו הפועלים ברצועה, לפיהם כמעט בכל בית שאליו נכנסו הם מצאו את טביעות האצבע של חמאס, אמצעי לחימה, פירי מנהרות או מפות של ישראל מהים עד הנהר, כביטוי לשאיפתם הדתית והלאומית. זה לא נולד בתוך חלל ריק".
***