"הופר החוזה בין המדינה לאזרחיה"; "הופקרנו בשביעי לאוקטובר"; "הממשלה לא ראויה לעם הזה".
משפטים מעין אלו, שמופצים בידי אנשים מאד מסוימים, יוצאים מתוך נקודת הנחה שקיימת הפרדה בין האזרחים לבין המדינה. הלך החשיבה הוא שמדינת ישראל היא סוג של "ספק שירותים" והאזרח הוא בעמדת לקוח. ברגע שזוהי צורת החשיבה הרי גם ברור ש"מגיע לי", ואוי ואבוי למי שלא ייתן לי.
פרשיות השבוע הללו עוסקות בתרומה שהביא בני ישראל לבניין המשכן. תרומה היא מהשורש להתרומם; להצליח להתנשא מעבר לאגואיזם האישי ולהתחבר למשהו גדול יותר. כל פרט במשכן התחבר בסופו של דבר לבניין שלם. היכולת לתרום לכלל היא בכך שהפרט רואה עצמו כשותף עם הכלל ולא כמשקיף מן הצד.
בוודאי שיש מקום לביקורת נוקבת כלפי אנשים ספציפיים במדינה אולם עמדת התורם היא עמדת שותף ולא עמדת לקוח. כשם שבני זוג יכולים לבקר אחד את השני, וכשם שישנם חיכוכים בין הורים לילדים – ויחד עם זאת המצב הבריא הוא שהם רואים את עצמם כיחידה אחת, וממילא הביקורת תהיה עניינית, פחות ארסית וללא איומים.
מי שמצוי בעמדה נפשית של תרומה יודע גם להוקיר תרומה של אחרים. כאזרח מפונה מהעיר שדרות ושוהה בחודשים האחרונים בבית מלון אני מזכיר לעצמי מידי פעם שבמדינות אחרות שבהן נאלצים לפנות אזרחים עקב מלחמה או אסון טבע – לא תמיד מיישבים את הפליטים בבתי מלון והם לא זוכים להטבות מהממשלה (!) ולחיבוק שלא נגמר מכל שכבות האוכלוסייה. עם ישראל אוהב לקטר אבל גם יודע לתרום מכל הלב.