בפרשת תרומה העוסקת בהכנה למשכן מופיעים בראש ובראשונה הכלים ורק לאחר מכן המבנה של המשכן עצמו, ואילו בפרשת ויקהל כאשר בונים את המשכן, בפועל, בונים קודם כל את המשכן עצמו ורק אחר כך את הכלים.
מדוע הדברים מופיעים בצורה כזאת. רש"י (שמות לח, כב, ד"ה: ובצלאל בן אורי) מביא מדרש שבתחילה משה אמר לבצלאל לעשות קודם כל את הכלים ורק לאחר מכן לבנות את המשכן. אמר לו בצלאל וכי כך היא דרך בני אדם. בני אדם ראשית כל בונים בית ורק אחר כך מכניסים את הכלים. אמר לו משה לבצלאל: בצלאל בצל א-ל היית. אכן כך אמר לי הקב"ה קודם כל משכן ורק לאחר מכן כלים.
על מדרש זה שמביא רש"י נשאלות שתי שאלות מרכזיות. השאלה הראשונה היא מדוע משה רבנו הפך את הסדר אותו אמר לו הקב"ה. השאלה השנייה היא מה פשר המחמאה הכל כך חמה שזכה לה בצלאל – בצל א-ל היית, הרי מדובר בדבר פשוט, כך בני אדם נוהגים.
התשובה לשאלות הללו היא שהכלים מסמלים את הצדדים הרוחניים, והמשכן מציין את הצדדים המעשיים. משה הקדים את הכלים בגלל שהצדדים הרוחניים חשובים יותר.
ישנם רבים וטובים החושבים שרק הכלים, רק מערכת המצוות והעבודה הרוחנית היא עבודת ה' ולצדדים המעשיים אין כל ערך. מבצלאל אנו לומדים את יסוד הגאונות שבפשטות. אנו מבינים שגם הצדדים המעשיים, גם ארץ ישראל ומדינת ישראל הם חלק בלתי נפרד מעבודת ה'. כאשר מקימים מדינה שמטרתה, בסופו של דבר לקרוא בשם ה', יש להקים בראש ובראשונה התיישבות ומערכת ביטחון ראויה לשמה, ועל קומה זאת יש לבנות את קומת העל - את הצדדים הרוחניים.
דוד המלך בקינתו על שאול פונה בין השאר (שמואל ב, א, כד) אל בנות ישראל שיבכו על שאול כיון שהוא מלבישם שני עם עדנים ומעלה עדי זהב על לבושן. התלמוד הירושלמי (נדרים ט, ט) מסביר שהפסוק מדבר בשעת מלחמה. בשעה שהבעלים היו יוצאים למלחמה היה שאול דואג לעורף, כלומר לנשות ישראל, למזון ומלבוש. ללא הצרכים הבסיסיים החומריים, הרי נשים המתעטרות בתכשיטים, אינן נראות טוב. ובלשון הירושלמי: אין תכשיט נאה אלא על גוף מעודן. פתגם זה ממחיש בצורה טובה את הרעיון שהצדדים הרוחניים יכולים לבוא לידי ביטוי רק על גבי מדינה חזקה.
התלמוד הירושלמי מדגים את הרעיון גם דרך דמותו של בר כוכבא.
התלמוד הירושלמי (תענית ד, ה) מביא את דעתו הנחרצת של רבי עקיבא, שהלכה כמותו, שבר כוכבא הוא מלך המשיח. התלמוד הבבלי (סנהדרין צג, ב) המסתמך על הפסוק (ישעיהו יא, ג): 'והריחו ביראת ה' ' פסוק המתאר את המשיח כאישיות הדנה על פי חוש הריח, קובע, לעומת זאת, שבר כוכבא אינו יכול להיות משיח כיוון שאין לו את היכולת לדון על פי חוש הריח. לדעת הבבלי המאפיין המרכזי של המשיח הוא היותו אישיות רוחנית.
מהי למעשה המחלוקת של התלמודים בנושא בר כוכבא. כולם מסכימים שבר כוכבא היה מצביא דגול ומדינאי מפוקח. השאלה היא האם אדם כזה יכול להיות מנהיג של עם ישראל, או שאולי אנו מחפשים איזה שהוא שלטון של אנשי רוח.
התלמוד הבבלי – תורת חוץ לארץ שואף לשלטון של אנשי רוח, בעוד שהתלמוד הירושלמי – תורת ארץ ישראל מחפש, לפחות בשלב ראשון של הנהגה, מצביא ומדינאי שידאג בראש ובראשונה לריבונות, לביטחון ולהתיישבות. תורת ארץ ישראל מדריכה לנהוג כדרך בני אדם שקודם כל בונים את הבית ורק לאחר מכן מכניסים את הכלים – מעצימים כקומה ב את הצדדים הרוחניים.
הארון, קודם למשכן
ישנו מדרש מעניין (מדרש תנחומא, פרשת ויקהל אות ו) שלכאורה לא מתאים בדיוק לדברי רש"י דלעיל. המדרש אומר שמשה אומר לבצלאל שלאור דבריו מוטל עליו בראש ובראשונה לבנות משכן. אומר לו בצלאל שזאת הוראה לא נכונה, קודם כל יש לבנות ארון לאחר מכן משכן ורק לאחר מכן כלים.
מה פשרה של הדרכה זאת?
הסברנו שכדי לבנות מדינה צריכים לבנות קומה א – ביטחון והתיישבות ורק לאחר מכן מגיעה תורה של קומה ב – הקומה הרוחנית.
כל זה נכון מאוד, אולם צריך לזכור שגם כאשר עוסקים בקומת הבניין צריכים להיות מחוברים באיזו שהיא דרך לתורה, כיוון שאחרת אין כל משמעות למפעל.
כמו שכבר הראינו חז"ל רואים בבר כוכבא משיח, כיוון שהוא זוכה לבנות את התחייה הישראלית - ביטחון והתיישבות, אולם ברגע שבר כוכבא בעט ברבי אלעזר (על סמך אינפורמציה שקרית של כותי שרצה להפיל את עם ישראל) הוא ניתק את הקשר של המפעל לתורה, וממילא ברורה קריסתו של המפעל.
מפעל, ובמקרה זה המפעל הוא המדינה, יכול להחזיק מעמד רק אם יש לו איזה שהיא משמעות רוחנית, איזה שהוא חיבור לערכים תורניים. ברגע שניתקת את נקודת החיבור לערכים רוחניים, הרי שאין כל ערך למפעל כזה.
גם סביב בר כוכבא אנו רואים שלמרות היחס החיובי הבסיסי כלפי המנהיג הגיבור שמוביל תקומה לאומית לעם ישראל, אם חסר במרכז ההוויה את הקישור אל הקודש – כבוד תלמידי החכמים, הגבורה הפיזית והחזון הלאומי מאבדים את ערכם ומקומם.
ואולי דוגמה נוספת להמחשת הדברים. מספר אמוראים נרתמו לבדוק את מצב החינוך בעיירות ישראל (ירושלמי חגיגה א, ז). הגיעו הרבנים לעיירה אחת שלא היו בה מלמדי תינוקות. בקשו הרבנים ממועצת העיר שיביאו לפניהם את שומרי העיר. הביאו להם מועצת העיר את אנשי הביטחון. אמרו הרבנים בקשנו את שומרי העיר ולא את מחריבי העיר. שאלה מועצת העיר ומי אלו שומרי העיר, והתשובה היא ששומרי העיר הם מלמדי התינוקות.
השאלה העולה כאן היא האם אנשי הביטחון הם מחריבי העיר חס ושלום. כיצד ניתן להבין את האמירה התמוהה הזאת של משלחת הרבנים?!
כל עיר היא מפעל. כל עיר צריך שיהיה בה את כל מערכות החיים, שהחשובה מכולם היא מערכת הביטחון. אם כך מה בדיוק הבעיה?
הבעיה היא שלעיר אין כל משמעות אם היא אינה מחוברת בבסיסה לערכים רוחניים. אם החינוך אינו עומד במרכז סדר העדיפויות, הרי שעתים גם תחומי חיים רבים לא רק שאינם מביאים תועלת, אלא לעתים מביאים גם נזק.