תבנית המשכן היא תבנית עם-ישראל כולו שבה כל אחד ואחת מהווים כלי קיבול לשכינה כך היא תבנית בני-ישראל, המחוברים זה לזה, מתוך אחדות, ומהווים יחדיו משכן לשכינה, כאשר כל קדושיו, הכהנים ותלמידי-החכמים, מחוברים אף הם אל ההמון, להבין ולהורות.
בשעה שאמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן, אמר לו הקב"ה למשה: אמור להם, לא בשביל שאין לי היכן לדור, אני אומר לכם שתעשו לי משכן, אלא, עד שלא נברא העולם הרי מקדשי למעלה... ובשביל חיבתכם, אני מניח בית המקדש העליון... וארד ואשכון בתוככם, שנאמר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'. כך הוא במדרש תנחומא ישן, [נשא יט]. וכפי שלימדנו מו"ר ראש-הישיבה והרב הראשי לישראל, מרן הרב אברהם אלקנה כהנא-שפירא זצ"ל, התכלית של הכל היא ו'שכנתי בתוכם'. התכלית של בניית המשכן ושל השכינה השורה בו אינה בהשראת השכינה במשכן עצמו, על אף שהוא קודש וקודש-קודשים, אלא בהשראת השכינה בליבו של כל אחד ואחד מישראל.
בקודש הקדשים נמצא ארון הברית כשמשני צדדיו בדים, 'בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּו', כאדם אשר תורתו עמו ושכינה בליבו בכל אשר ילך. בדי הארון מסמלים את הייעוד ואת התפקיד, אומר הרש"ר-הירש, לשאת את הארון ואת התורה, ובשעת הצורך, גם מעבר לגבולות מקום קודש-הקדשים. נוכחותם התמידית של הבדים מעידה על כך, שתורת ה' הינה בכל מקום, בכל עת ובכל שעה, ואינה קשורה וזקוקה לשום מקום מיוחד בדווקא. כמו ימים אלה של מלחמה בהם ארון הברית הולך לפני המחנה, 'וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ'.
תבנית זו קבועה בלב כל איש ואישה בישראל, באשר הם, ובכל תקופה. כשיר שחיבר הרב יצחק הוטנר זצ"ל, בעל 'פחד יצחק', שיר שמילותיו המרטיטות מסמלות את הרוח השורה בלב לוחמינו בעת הזו - 'בלבבי משכן אבנה, להדר כבודו, ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו. ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה, ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה'.
וכך כותב גדול תלמידי הגר"א, הרב חיים מוולוז'ין, בנפש-החיים [שער א' פרק ד']: ודאי עיקר ענין הקודש והמקדש, והשראת שכינתו יתברך, הוא האדם, שאם יתקדש עצמו כראוי, בקיום המצוות כולן... אז הוא עצמו המקדש ממש, ובתוכו ה' יתברך שמו... וכמאמרם זכרונם לברכה 'ושכנתי בתוכם' - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם.
אך דרגת השראת השכינה בעם-ישראל כעם, גבוהה בהרבה מהשראתה על ר' ישראל היחיד. האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, כתב שאול טשרנחובסקי. אך תבנית המשכן, היא תבנית עם-ישראל כולו. תבנית בה, לא רק שכל אחד ואחת מהווים כלי קיבול לשכינה, אלא, כתבנית המשכן אשר קרשיו מחוברים זה לזה ובריח-התיכון מוברח בתוך הקרשים מן הקצה אל הקצה, כן עובר הוא בתוכם ומאגדם. כך היא תבנית בני-ישראל, המחוברים זה לזה, מתוך אחדות, ומהווים יחדיו משכן לשכינה, כאשר כל קדושיו, הכהנים ותלמידי-החכמים, מחוברים אף הם אל ההמון, להבין ולהורות. זוהי התבנית ההולמת את עם-ישראל. לכן גם תשב הסנהדרין הגדולה אף היא בלשכת הגזית בצמוד לבית-המקדש, להבין, להורות ולחבר את עם-ישראל אל הקודש. המחברים אל הקודש, אלו הם אותם תלמידי-חכמים מובהקים, שכארון המצופה בזהב מבית ומחוץ, אף הם, תוכם כברם. כי תלמיד-חכם שאין תוכו כברו אינו בגדר תלמיד-חכם [יומא פרק בא לו].
הבדל זה במדרגת השראת השכינה, אינו רק בין איש-ישראל לעם-ישראל. מדרגות הרבה יש: בין שכינה השורה בקודש-הקודשים לשכינה במקדש, לשכינה בירושלים, לשכינה בא"י ולשכינה בגלויות ישראל. לכן בארץ-ישראל יאמר הנביא ישעיה: ' קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ', ולעומתו יחזקאל-הנביא על נהר כבר שבגלות יאמר: 'ברוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ' בלבד.השכינה עמם בגלות, אך במדרגה פחותה.
ומעניין לעניין באותו עניין. 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם'. 'כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן'. יש להבין למה קראו מקדש ותיכף חזר בו וקראו משכן? אומר אור-החיים הקדוש, שמצוות עשיית המקדש הינה תמידית וכוללת את כל הזמנים. בין כשישראל נמצאים במדבר, בין בהיכנסם לארץ-לישראל, הן בתקופות בהם בית-המקדש היה קיים, והן בימים בהם בעוונותינו חרב, בין בארץ-ישראל בין בגלויות-ישראל, וזאת על ידי בניית מקדשי מעט. לכן, אחר שציוונו על החיוב הכללי בבניית בית-מקדש בכל עת, חוזרת התורה ומלמדת אותנו שבזמן היות בני-ישראל במדבר, יהיה זה המשכן אשר ישמש כבית-מקדש. ובלשון הספורנו - אשכון ביניהם לקבל תפלתם ועבודתם, באותו האופן שאני, [הקב"ה], מראה אותך [משה] שכינתי בהר, על הכפרת בין שני הכרובים עם תבנית המשכן ועם תבנית כל כליו.
השראת השכינה בבית-המקדש כשהוא בעוונותינו חרב, אמר רבי אחא לעולם אין השכינה זזה מהכותל המערבי שנאמר בשיר-השירים: 'הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים' [שמות רבה ב,ב]. אך עוברת היא גם לבית-מקדש מעט, לבתי כנסיות ובתי מדרשות, בכל אתר ואתר. גם כשישראל גולים מארצם, שכינה עמהם. אומר הנביא יחזקאל: 'לָכֵן, אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם'. מבאר בעל מצודת-ציון – לכן, הואיל ואומרים [ישראל חוששים] שלא אשגיח בהם מעתה [בגלות], אמור להם: כה אמר ה', אמנם הרחקתים ממקדשי ומארצם להיותם גולים, ואמנם פיזרתים בארצות העמים, אבל הנה מהשגחתי לא רחקו, כי בארצות אשר באו שמה, אהיה להם למקדש-מעט ואשרה שכינתי בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות שלהם. ועם כי רחקו ממקדשי, שהוא המקדש הגדול אשר בירושלים, יהיה להם במקומו מקדש מעט.
אומר הזוהר בפרשת בשלח שבניית בית-כנסת היא מצות-עשה מן התורה ונכללת בכלל מצות בנין מקדש. אחרים סוברם שהמצווה היא מדרבנן, ויש הסוברים שזוהי חובה כמו שאר צורכי העיר. ואכן, פוסק הרמב"ם בהלכות תפילה [פי"א], שבני העיר כופים זה את זה לבנות להם בית-כנסת, או לקנותו. הגאון רב שלמה קלוגר טוען שזו מצוה, שהרי רב חסדא אומר שאסור לסתור בית-כנסת עד שיבנה בית-כנסת אחר .
בימי הגרוש מגוש-קטיף, עלתה השאלה הקשה אם לתת לאויבינו להרוס את בתי-הכנסיות או שנעשה זאת בעצמינו. באותו זמן, אנו חנכנו מנגד בית-כנסת שזכינו לבנות ב'אחוזת-ברכפלד' שבמודיעין-עילית. שם, הביא הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן זצ"ל, את דברי הגמרא במגילה [כט.], בה אומר רבי אלעזר הקפר, עתידים בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ-ישראל, כי כשאיפת האדם כן שאיפת אותם בתי-כנסיות לעלות בקדושה, וארץ-ישראל הוא מקום יותר מקודש, ויש לכל קירות בית-הכנסת יותר הנאה מהתפילות ומלימוד התורה שבין כתליו בארץ. ועוד הוסיף הרב, צריך לדעת גם כן איך לקיים בית-כנסת. לא די בתפילות ובלימוד-תורה, יש להיזהר מכל מחלוקת העלולה לגרום להחריבו, חלילה. ובלשונו, 'אם יש מחלוקת, כבר לא שווה והכל יורד לטמיון'.
בהזדמנות אחרת, ביקשו בני קהילת-ברסלב שבאחוזת-ברכפלד להקים בית-כנסת. הוזמנתי לאומן שבאוקרינה. בשוק המקומי לא הרחק מהציון, נפלו עיניי על תבליט-עץ של ה'קלוייז', בית-הכנסת של רבי נחמן זי"ע. סיכמתי עם ראשי הקהילה, רק כזה, ראה וקדש!, ובכך נזכה לקיים את דברי רבי אלעזר הקפר, שבתי כנסיות שבבבל יקבעו בארץ-ישראל... ואכן, נלקחו מעט מאבני המקום, ובית-הכנסת נבנה כתבנית אשר ראיתי ב'הר'... הקלויז שבאומן, שהגויים הפכוהו למקום אחסון, נקבע בתבניתו בארץ-ישראל ונחנך ברוב פאר והדר. וכמו במשכן נפגשו גם כאן כל 15 המעלות הנאמרות אחר ק"ש, אמת ויציב ונכון וקיים... עד ליפה, ליופי והדר. כדברי הגמרא במגילה ט, יפיותו של יפת באהלי שם.
אך למרות מקדשי המעט, והכנת השכינה בלב כל אדם, עינינו לציון צופיות, לבניין בית-המקדש במקומו במהרה, במקום בו נברא אדם-הראשון, במקום בו עקד אברהם-אבינו את יצחק בנו, וכנגד מקדש של מעלה. כפי שמסביר המלבי"ם את הפסוק 'וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר' - הראה ה' למשה את המקדש הגדול וכל צפונותיו וגנזיו ומשכיותיו, ושביום בו הוקם מקדש של מטה הוקם מקדש של מעלה עמו. ומאז נמשך השפעת ה' בעולם הגדול, לפי העבודה והקדושה בבית-מקדש של מטה. וצוותה התורה 'וכן תעשו', היינו, שכל אחד יבנה לו מקדש בחדרי לבבו, כי יכין את עצמו להיות מקדש לה' ומעון לשכינת עוזו.
בעז"ה בזכות בתי-מקדש מעט, הכה רבים בארץ ובעולם כולו, בהם מתכנס בית-ישראל לתפילה ולתורה, נזכה ל: 'והֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי'... בירושלים תובב"א.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל