דליה עמנואלוף, אמו של סמ"ר דביר ז"ל - ההרוג הראשון במבצע עופרת יצוקה, התארחה באולפן ערוץ 7 וסיפרה על ההתמודדות היומיומית עם האובדן והשכול.
"מאז שדביר נפל הפכתי להיות 'אמא של דביר' ואני חברה היום של המון חברים שלו. אני עוסקת באמנות הזכוכית ובסטודיו שלי אני מנציחה אותו ואת בעלי, שנפטר שנתיים ועשרה חודשים לפניו", מספרת עמנואלוף.
"כשהם נעלמו מחיי הרגשתי שאני צריכה לעשות משהו לזכרם בעשר האצבעות שלי. כי יש כל מיני הנצחות, ספר תורה, מעיין וחדר הנצחה, ויש המון הנצחות שהמון אנשים היו שותפים להן. אבל אני רציתי משהו משלי. פרשי ממשרד החינוך והחלטתי לעשות משהו שאני מאוד אוהבת. למדתי את אומנות הזכוכית והקמתי את סטודיו ד"ן לזכרם של דביר בני ונתנאל בעלי. אני מאמינה שכל יצירה שיוצאת מהסטודיו שלי היא נר נשמה לזכרם", היא מוסיפה.
במקביל היא תורמת מהידע שלה באמצעות לימוד משפחות שכולות ופצועי צה"ל. "בבית משפחה אחת אני מלמדת אימהות שקולות, את אמנות הזכוכית, פסיפס, ויטראז'. בבית הלוחם אני מלמדת פצועי צה"ל, כך שנשארתי במעגל שדביר הוביל אותי אליו".
כשהיא מביטה בתמונת בנה ז"ל שמוקרנת באולפן מודה עמנואלוף שמבחינתה מדובר בסוג של 'מפגש' עם דביר המנוח. "אני מרגישה אותו חי, אני מרגישה סוג של פגישה. כי הכאב כבר חמש עשר שנים הוא פה לידי ולא הולך לאף מקום. למדתי לחיות עם הכאב, למדתי לשמוח, לצאת מהבית. תמיד אני מרגישה שדביר לידי וגם בעלי, מלווים אותי אי שם למעלה. בשגרה, ביום יום, אני לא מתעסקת עם זה. הם פה לידי, אני יודעת שהם נמצאים. אבל פתאום לראות את דביר ככה בתמונה כזאת גדולה, באור גדול, זה סוג של פגישה".
לצד אומנות הזכוכית כתבה האם השכולה גם את הספר "חיבוק מדביר". "הסיפור הוא מופלא וקרה לנו אחרי חצי שנה מנפילתו של שדביר. בתי הצעירה אביה ביקשה שנלך להופעה של מאיר בנאי ז"ל בחוצות היוצר. ישבנו שם וחיכינו להופעה שתתחיל, ופתאום, חמש דקות לפני שמתחילה ההופעה, אני מרגישה נגיעה בכתף. אני מסתובבת, רואה ילד קטן בין שנתיים וחצי-שלוש, והוא מחייך אלי חיוך של זהב ואני נשבית בקסם שלי. הוא סיפר לי שקוראים לו אשל ושוחחנו ורציתי להציע לו לשבת לידי ובדיוק אבא שלו קרא לו ואמר 'אולי תבוא לשבת לידי וליד דביר'. אני מסתובבת לאחור ורואה תינוק בידי האבא שמספר לי שהילד נקרא על שמו של ההרוג הראשון של 'עופרת יצוקה' דביר. ואז אמרתי להם 'אני אמא שלו'".
"האם סיפרה בהתרגשות שהם רצו להזמין אותי לברית ולא הספיקו. ואז היא אמרה לי 'דביר שולח לך חיבוק גדול דרכנו'. והרגשתי מן סימן שביקשתי לעצמי כמה שבועות קודם לכן. כי כשדביר נפל חשבתי שאני מאבדת את עצמי. כשהיא אמרה לי את המשפט הזה - הרגשתי שקיבלתי תשובה ישירה מהקב"ה. הבנתי את מציאות חיי המרה ושאני צריכה להמשיך הלאה. הבנתי שקרה לי משהו גדול. לכל מי שסיפרתי את הסיפור שקרה לנו על המפגש המופלא הזה, אמרו לי, 'תקשיבי, זה סיפור מופלא. הרי איזה סיכוי יש למפגש כזה?'. אני עד היום בקשר עם המשפחה הזו. דביר הקטן היום בן 15 ואנחנו חבורה יחד עם האחים שלו", מוסיפה עמנואלוף.
בימי המלחמה היא ביקשה לנחם הורים שכולים והחליטה להתמקד בנופלים ששמם היה כשם בנה. "כשהתחילה המלחמה ורשימת הנופלים גדלה מיום ליום והשמות רצים בחדשות היה קשה לעכל את זה. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו - אבל אני לא יכולה להיות אצל כולם. הרגשתי שהשם דביר מאוד חזק אצלי והחלטתי לבקר אצל כל מי שקראו להם 'דביר'. חמישה לוחמים בשם הזה נפלו והחלטתי שאני חייבת להכיר את האימהות שלהן ולספר להן את הסיפור ולומר להן שהכאב לא יעזוב אבל שאפשר להמשיך הלאה".
אחרי שבנה נפל היא החליטה להפיץ באמצעות סטיקרים את המסר האחרון שלו. "לפני שדביר נכנס לעזה ביקשתי ממנו לדעת מתי הוא נכנס. הוא אמר שאסור לדבר על זה בטלפון וביקשתי ממנו לכתוב משהו שיגרום לי לדעת. ואז באמת, לפני הכניסה לעזה, הוא שלח לי את המסרון האחרון וכתב: 'לאמא שהכי יקרה לי בעולם, אוהב אותך המון. אשמור על עצמי, תשמרו אתם על עצמכם ובעזרת השם נחזיר את הכבוד של עם ישראל'.
"כשקיבלתי את הציוד שלו מהצבא נזכרתי בהתכתבות. פתחתי את הטלפון שלו וראיתי את ההודעות ובתי אמרה לי 'דביר השאיר צוואה - מחזירים את הכבוד של עם ישראל'. זה משפט רלוונטי מאז ולתמיד. הדפסנו את המסר הזה בשלטים גדולים שתלויים בהרבה צמתים בארץ וחבריו גם תלו אותם במבנים בעזה", היא מסכמת.