
הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, התארח בתוכניתו הקבועה בכאן מורשת, ועמד על כמה עניינים חשובים בפרשת השבוע המתכתבים עם חיינו.
פרופ' כהן פתח ואמר, "פרשת השבוע תרומה, פותחת באמירה תמוהה: 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי'. ופסוק נוסף 'קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב ליבו יביאה'. היה צריך לומר 'ויתנו לי תרומה' 'ותנו מאתכם תרומה'. שהרי תרומה היא דבר שנותנים ולא לוקחים. גם באברהם שסעד את אורחיו כתוב: 'ואקחה פת לחם' כשכוונתו היתה 'ואתנה פת לחם'. בית הלוי מסביר כי עיקר מה שיש לאדם בממונו הוא מה שנותן לצדקה. ובמילים אחרות: מי שנותן הוא למעשה לוקח ומקבל.
כך כותב גם מדרש רבה רות 'כי יותר ממה שבעל הבית עושה עם הנצרך, הנצרך עושה עם בעל הבית'. ולכן כשנשאלת רות 'היכן ליקטת היום ואנה עשית?' היא משיבה: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז... הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת'. לא בכדי המילה 'ונתנו' נקראת משני הכיוונים (פלינדרום) ומלמדת כי הנותן גם מקבל".
פרופ' כהן המשיך, "הנתינה שמחזירה למעשה את עצמה מוכחת שוב ושוב גם בימינו במלחמה שנכפתה עלינו. העם כולו בנתינה בחודשים האחרונים, בראש הנותנים חיילינו וכוחות הבטחון. בתמורה לתרומתם עוטפת אותם רוח גדולה של משמעות, חיוניות, קרבה, רעות, רוממות רוח, נשגבות ועוד. והיא הרבה יותר משמעותית להם מאשר ההליכה הרגילה והשגרתית למקומות העבודה ביום יום. כי לעיתים במקומות העבודה אנו יותר לוקחים מאשר נותנים. גם אם מלאכתנו היא מלאכת נתינה, כמו למשל חינוך והוראה או מקצוע טיפולי, עם השחיקה מתקהה תחושת השליחות ומתעמעם זוהר הנתינה. שלא לדבר על אנשים שמלאכתם במהותה היא לקיחה והם עסוקים למשל במשלוח מכתבי התראה מאיימים ללקוחות או לצרכנים, או שמלאכתם מטבעה גובלת בלשון הרע ופלגנות".
הוא הוסיף מדרגה בעניין, "תנא דבי אליהו כותב 'כיוון שקיבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה ואמרו 'כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן. מה הקשר? אלא כשראה הקב"ה את מידת מסירות הנפש הישראלית וההליכה אחריו ללא ספקות ובאמונה תמימה ראה כי הגיעה העת להורות על תרומה למשכן, ובעיקר על כוונת הלב בתרומה זו: 'ויקחו לי תרומה' 'ועשו לי מקדש'. רש"י בשני מקומות אלו אומר: לי – לשמי. כלומר התרומה צריכה להיות לשם ה' לבדו, חפה מכל מניע זר, נקיה מכל פניה אישית, ומנוטרלת תועלת עצמית. כלומר המשכן בו עם ישראל מרים תרומה לשם ה' ולשמו בלבד, הוא המשך ישיר לפרשת משפטים ולקריאת 'נעשה ונשמע', שהיא המשך ישיר לקריאת ה'הנני' של אברהם ועוד".
בהמשך אמר כי "העם נכון לשליחות שתוטל עליו. ומכאן אפשר גם להבין את הפסוק התמוה 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'. היה צריך להיכתב 'ושכנתי בתוכו'. אלא שהנתינה הטהורה והנקייה מביאה לכך שהקב"ה ישכון בליבות בני אדם ולא במבנה המשכן. כפי שגם כתב הרב זקס: הדרך הטובה ביותר לפגוש את אלוקים היא לתת. עצם מעשה הנתינה כרוך בהבנה שמה שאנחנו נותנים הוא חלק ממה שניתן לנו. הנתינה היא סוג של הודיה, היא מעשה של הכרת טובה... אבל אם החיים לא ניתנו כי אין נותן, כי אז אכן קשה להרגיש הכרת טובה על מתנת החיים. התורה מלמדת אותנו דבר פשוט ומעשי: תנו ותרגישו שחייכם הם מתנה".
על כך הוסיף פרופ' כהן, "כאשר הנתינה נקיה מכל פניה זרה, ומול עיניו רואה הנותן רק את המקבל ולא את עצמו, זו נתינה מרוממת ונשגבת, עליה אומר ה' 'לי – לשמי'. היא זו שגם הביאה את עם ישראל לתת ללא הפסקה – עד שמשה בהמשך מבקש מהעם להפסיק מלתת – והמלאכה הייתה דיים. זו אהבה שמקלקלת את השורה ומעידה עליה. האם גם הנתינה שלנו בחיים נקיה מכל נגיעה אישית? או שמא אנו צריכים לראות היכן אנו מרוויחים משהו ממנה? האם אנו מרגישים צורך פנימי לספר לסביבתנו על הנתינה ולפרסמה כדי לקבל אישור סביבתי על צדקותנו? הנתינה של החיילים בשדה הקרב היא נתינה לשמה. אנו יודעים על גבורתם ומסירותם רק לאחר מותם".
"לא מעטים מהם השאירו מכתב אחרון אצילי שהתחיל במילים: 'אם אתם קוראים את זה סימן שקרה לי משהו...'. אם לא היה קורה משהו כלל לא היינו יודעים על נכונותם, מסירותם הפנימית ונתינתם לאומה. הם אנשים אנונימיים של יום יום, ומסתובבים בינינו. עליהם נוסיף לא מעט תורמים לחיילים שמקפידים על אנונימיותם. אנו משתהים מגודל הנתינה, אך בעיקר מחוסנם הפנימי שלא מזקיקם לפרסם נתינתם. זו הכרה גדולה שלהם שרכושם אינו שלהם. אשרי העם שאלו הם נותניו ואשרי הקב"ה שאלו הם בניו שיכול הוא לשכון בתוכם".
לע"נ הנופלים, לרפואת פצועי המלחמה, להצלחת החיילים, ולהשבת החטופים ולרפואת אבי ברוך מרדכי בן נונה. אמן