קריאה לאחדות ולאחריות

לצערנו המלחמה האחרונה בישראל גרמה לנו להתרגל לסיוט ולהיות פחות רגישים למצב קריטי זה מאשר בעבר.

לפני מספר חודשים, כששמענו על פיגוע טרור או על נפילת חייל בקרבות, זה היה רודף אותנו למשך רוב היום. עכשיו, אנו קוראים או שמעים על כך וממשיכים הלאה. מה נוכל לעשות כדי לשחזר את הרגישות שלנו למצב כה קריטי?

בעת צרה, הקשרים שנבנים בין אנשים נבחנים לעיתים קרובות, חושפים את עומק הקשרים והאחדות הקיימים בתוך הקהילות ובתוך עם ישראל כולו. דוגמה לכך היא בשדה הקרב, החיילים מכל סוגי העם מציגים תמיכה נאמנה וחברות בשעת סכנה.

מסופר על חברים, יוני ואלי, חברים לנשק, הם שירתו ביחד באותה יחידה. במהלך משימה מסוכנת בעומק שטח אויב, אלי נפצע באורח קריטי, ללא יכולת תזוזה. יוני ממהר לעזור לחברו, מסכך בגופו כדי לספק עזרה ונחמה לחברו הפצוע. למרות האיום התמידי של תקיפות אויב נוספת, יוני נשאר לצד חברו ומציע אומץ ותמיכה לאלי בשעת הצורך. זהו מקרה קלאסי של "משתתף בצערו של חברו".

אך לעיתים קרובות אנו לא מעורבים אישית. לא חיילים בשדה הקרב. מהו תפקידנו במצב כזה? אנו לומדים על כך בפרשת תצווה של השבוע. האפוד של הכהן הגדול היה מקושט ברצועות כתף, עליהן נקבעו שתי אבני שוהם. כל אחת מהאבנים אלו נשאה שמות ששה שבטים, בסה"כ הרצועות מייצגות את שנים עשר שבטי ישראל. המשמעות של האבנים האלו מודגשת בתורה בפרשת תצווה, שם כתוב: "ושמת את שתי האבנים על כתפת האפוד אבני זכרן לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה’ על שתי כתפיו לזכרן." (שמות כ"ח י"ב).

השאלה עולה: למה התורה מפרטת על מיקומן ומטרתן של האבנים הללו, ומציינת, "ונשא אהרן את שמותם לפני ה’ על שתי כתפיו לזכרן", כשהחצי הראשון של הפסוק כבר מציין שהן משמשות כתזכורת: "ושמת את שתי האבנים על כתפת האפוד אבני זכרן לבני ישראל"?

כדי להבין זאת, עלינו להעריך את האחריות הכפולה שמתקיימת כאן - האחריות של הכהן הגדול לזכור ולהיות מודע לאחריותו לכלל עם ישראל, כמו גם האחריות של בני ישראל לחקות את הכהן הגדול ולזכור את ההתמדה של הכהן הגדול.

הגמרא במסכת מכות מחברת את הגלות של הרוצח בשוגג עם מות הכהן הגדול. הקשר הזה נובע מהתפקיד הקריטי של הכהן הגדול בביטחון ובטיפוח כלל עם ישראל. אם פעולת רצח מתרחשת בקהילה, הכהן הגדול נושא חלק מהאחריות. לכן, הרוצח בשוגג נשאר בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול, מה שאומר שלכהן הגדול יש אחריות כמנהיג על מעשי הרוצח בתקופת חייו.

כעת ניתן להבין יותר, הכהן הגדול נמצא עם שמות השבטים על כתפיו - כדי לזכור את המודעות הקבועה שלו והאחריות שלו כלפי עמו. האבנים עומדות שם כ"אבני זיכרון לבני ישראל", תזכורת לבני ישראל כי גם להם יש חובה להישאר מחוברים לצרכי כלל ישראל ולהדמות לרמת האחריות של אהרון לטובת הכלל.

כמו שהכהן הגדול נשא את המשקל הזה באופן סמלי, כך גם אנו - גם אם אנו לא מעורבים אישית - עלינו לשאת את המשקל של האחריות הקולקטיבית לרווחתה ובטחונה של ישראל. אנו איננו צריכים להיות בשדה הקרב כדי לשאת את משקל עם ישראל. המלחמה היום אינה מלחמה רק בישראל אלא משפיעה גם על האנטישמים ומדיניות הממשלות ברחבי העולם אשר לוחצות על ישראל לא להגן על עצמה. מדיניות זו, אם תבוצע, עשויה להוביל להשמדתה של ישראל - ח"ו!

בזמן הזה, כל יהודי העולם צריכים להתגייס כדי להשתמש בכל ההשפעה והכוח הפוליטי שלהם כדי להבטיח את ביטחונם ורווחתם של עם ישראל היושב בארצו. וכן את זו של עם ישראל הנמצא בתפוצות. הקריאה החדה של משה רבנו קשורה גם אלינו היום: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" יהודים לא יכולים להישאר בשקט; כל אחד חייב להפעיל את כל הכישרונות שלו לטובת הצלחת עם ישראל.

השבוע, לפני 67 שנה, כתב הרב הראשי הראשון, הרב ניסים, את המילים הבאות (פורסם ביום שישי, ה' באדר א', תשי"ז), לאחר הלחץ באו"ם להחזיר למצרים את השלטון על עזה, בסיום מבצע סיני:

"האינטרסים מחפים על טוהר המחשבה והמעשה, ולצערינו אנו עדים לכך שהמוסדות הבינלאומיים, אשר תפקידם הראשון היה צריך להיות שלום בעולם, ליישר הדורים, מתחשבים בלחץ אויבי ישראל...אין אנו צרכים להפליג בערכם ובחשיבותם של איומי אויבינו, ואל לנו להירתע. בהתלכדות העם, בנטיעת האהבה והאחווה בין כל חלקיו וזרמיו, בשיתוף עצמי של כל פרט ופרט מישראל עם גורלו של נעם, נהיה נכונים לקראת הימים העוברים עלינו. באמונה במי שבחר בעם הזה מכל העמים, ונתן לנו את תורתו, להיות מאור לגויים, שהביאנו עד הלום, הוא יהפוך להה משטיננו יסכל מזימתם ויפר עצתם".

כפי שכתב הרב ניסים (ובמהלך ההיסטוריה שלנו) גם היום האינטרסים והלחצים הפוליטיים מתעלמים מהטהרה המוסרית הבסיסית. המוסדות הבינלאומיים לא עומדים באידיאל שלשמם הוקמו. אנו צריכים אחדות פנימית והחלטיות נגד איומים חיצוניים. אמונתנו בה' תוביל אותנו להתמודד עם האתגרים הנוכחיים והעתידיים.

החיילים יוני ואלי הם הדגמה של "משתתף בצערו של חברו". הכהן הגדול הדגיש את האחריות הרחבה יותר – הוא נשא את משאת האחריות על כתפיו למען כלל העם. כחלק מעם ישראל, אנו חלק מאותה החובה - בין אם אנו נמצאים במצבים טראומטיים כמו חיילים בקרב ובין אם אנו בעורף. עלינו לשאת על כתפינו את אחריות עמנו.

האבנים המקושטות על אפוד הכהן הגדול מסמלות את האחריות של כל ישראל. אנו לא יכולים להישאר חסרי רגשות בעניינים שמשפיעים על כל העם, אלא להשתתף בצער חברינו ולשאת את המשא ביחד.

הכותב הוא חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל