קוראי בשבע נכבדים,
את שחר שנורמן מכפר עזה פגשתי זמן לא רב אחרי הטבח.
הלכתי אז עם אחד מראשי הפרלמנטים בשבילי הקיבוץ הנטוש. ההפגזות נשמעו בקול רם וצלול מכל עבר, רובן היו של כוחותינו לעבר צפון רצועת עזה.
שטח לחימה.
ואז, בזירה שבה עד לא מזמן חברות וחברי הקיבוץ השלו נטבחו, נחטפו, נשרפו, נאנסו ונבזזו, עומד לו שחר, איש גדול, ומשקה את העצים בגינה. מעדר ומגרף. מאחוריו אילת אשתו מכבסת את הבגדים.
מחזה שגרתי וטבעי בכל זמן ומקום אחרים, אך הזוי וסוריאליסטי בנסיבות האלה.
ניגשנו אל שחר.
מה אתה עושה פה? (הוא היה האזרח היחיד שראינו באותה עת).
אני גר פה, ענה בטבעיות.
טוב, לא ממש גר פה עכשיו, כי פינו אותנו לתל אביב, אבל נמאס לנו מהרעש של העיר.
עוד תותח שיגר פגז בדיוק באותו הזמן.
לזה כבר התרגלנו, אמר.
סיפר על שבעה באוקטובר, איך שמעו את המחבלים ברחבי היישוב, איך נכנס לבית השכנה כדי לראות שהיא בסדר ומצא את גופתה מוטלת בסלון ביתה.
איך נכנסו לממ"ד, איך המתינו שם שלושים שעות עד לחילוץ המיוחל.
אבל בעיקר היה חשוב לו לספר, כמה הם כמהים לחזור הביתה.
כמה הם מתגעגעים למיטה שלהם, לבית הקטן - אבל שלהם.
ואז הרים את עיניו למעלה, דבר מה משך את תשומת ליבו.
הנה, תראי - קרא לאילת - אפילו הציפורים כבר חזרו.
זמן לא רב לאחר מכן, שחר ואילת הפכו את הדיבורים למעשים, והיו לזוג הראשון שחזר להתגורר בכפר עזה.
עם התותחים, עם החיילים, עם האזעקות.
מדי יום שלישי היה ממנגל לחיילים, ואלה היו מגיעים בשמחה, צמאים לחברה ולמטעמים.
הוא גם חזר להוביל את מועדון הוויסקי, והמשיך לקבל בסבר פנים יפות את האורחים המגיעים לקיבוץ.
מאז עשרות פעמים הגעתי לכפר עזה עם מנהיגים ומשפיעים, ראשי פרלמנטים ואחרים.
הפכתי את הבית של שחר לתחנה קבועה, שלידה עוצרים ושומעים את הסיפור של האיש היחיד המתגורר בכפר עזה.
הסיפור שלו הוא הסיפור שלנו.
ההיצמדות לאדמת המולדת גם נוכח פני הרוע והסכנה.
האופטימיות והיכולת לחזור ולצמוח גם אחרי טבח שלא היה כדוגמתו בעוצמות הרשע והאכזריות.
זהו סיפורו של העם היהודי, שנרדף בכל מקום שהיה בו. פרעות, פוגרומים, רדיפות.
השואה.
וכעת, שבעה באוקטובר.
אבל תמיד, גם ברגעי הייאוש הגדולים, לא הפסקנו לחלום, להתפלל ולייחל לשיבה הביתה. לשנה הבאה בירושלים.
חלום שהפך למציאות.
ולא רק ששרדנו - צמחנו.
לא רק שחיינו - הולדנו.
לא רק שנותרנו - בנינו.
וכך נעשה גם הפעם.
קשה לראות זאת, עם ישראל עדיין מבכה את מתיו, עדיין מלקק את פצעיו, עדיין שרוי באבל ובצער.
עם ישראל נלחם, למען עתיד טוב יותר לילדיו.
עם ישראל עוד יראה ימים טובים, ימים של בשורות טובות וישועות גדולות.
עם ישראל חי.
והעושה שלום במרומיו, עוד יעשה שלום עלינו.
***