אם יש משהו שמלחיץ את אנשי האתמול, אבל מלחיץ באמת, זו אחדות. מבחינתם החיים בישראל הם משחק סכום אפס, בין "אנחנו" לבין "הם". "אנחנו" יודעים מי "אנחנו", כי "אנחנו" שונאים את "ההם". וה"הם" הם תמצית כל מה שרע והשתבש. בגללם היה הטבח. בגללם אנחנו לא מנצחים. בגללם אנחנו מקוטבים ומפורקים. בגללם. זה או שלטון ימין מלא מלא או שלטון שמאל מלא מלא. אין אפשרות אחרת. כי זה אנחנו או הם. הטובים או הרעים. אנשי המטוטלת.
אם יש משהו שבאמת מלחיץ את אנשי המטוטלת – זו אחדות. לא האחדות של "ביחד ננצח" – אותו "ביחד" שמוציאים מהבוידעם רק בימים שבהם שורקים הכדורים ועפים הטילים. מה שמלחיץ את אנשי המטוטלת זה אחדות של אמת. אחדות שרואה בשלמותו של עם ישראל ערך מרכזי. זאת שרואה חשיבות עליונה בהושבת כל הקולות הציוניים סביב השולחן, מתוך חיפוש מתמיד של חזון משותף, של ברית ייעוד. אחדות ברוח הרב קוק, שדורשת למצוא את האמת גם באותם זרמים שרחוקים ממך, כדי להצליח להביא לעולם ביחד אמת גדולה. אחדות שלא דורשת ממך לוותר על הצבע המיוחד שאתה מביא, אלא מצליחה ליצור מכל הצבעים קשת מפוארת.
אחדות של אמת היא האויב המסוכן ביותר של אנשי המטוטלת, כי היא שומטת את בסיס זהותם. כשלא יהיה יותר ה"הם", גם לא יהיה יותר "אנחנו" - ואם לא יהיה "אנחנו", מה יעשו אלה שכל עולמם הוא יצירת ה"אנחנו"? הקנאים יעדיפו עשרות מונים את הקנאים של הצד השני, מאשר את אנשי האחדות. הצד השני משמר ומחדד את הזהות שלהם, אנשי האחדות מאיימת עליה.
וזאת הסיבה שכל אירוע של אחדות של אמת מלחיץ את אנשי המטוטלת. כי חלילה יכירו הצדדים איש את רעהו, בלי הפילטרים והפרשנויות של אנשי המטוטלת, ויבינו שבעצם רב המחבר על המפריד, ושבאמת אנשים אחים אנחנו.
לפני כמה ימים כתב ידידיה מאיר טור על אירוע נטיעות ברוחמה שהתקיים בט"ו בשבט. אירוע שהשתתפו בו מובילי דעה מכל חלקי המפה הפוליטית, כדי להתפלל לשלומם ולחזרתם של החטופים. "תמימים שימושיים", כך קרא לרבנים ורבניות בכירים, ופרס חשיפה של "מזימה" שאותם בכירים בתמימותם לא הבינו. במשך 3 שבועות התעמק אותו בעל עט, אסף פיסה לפיסה, והצליח להבין את האג'נדה שהוסתרה על ידי המארגנים – ומהי? כשהם אומרים אחדות, רחמנא ליצלן, הם באמת מתכוונים לאחדות. הם רוצים לחיות בישראל ביחד, ולהתפלל לשלום החטופים ביחד. באמת ביחד.
באירוע קראו המשפחות את שמות החטופים, הרב מדן קרא תהילים ותפילה לשלום המדינה. אבל מה שממש הפריע לו, ששופטת בית המשפט העליון בדימוס אילה פרוקצ'יה קראה את מגילת העצמאות ואת השיר "אני מאמין" של טשרניחובסקי. תוך שהוא מעלה קונספירציה פרשנית שדוחה את המגילה בשל המחאה וקושר את השיר "אני מאמין" להחלפת ההמנון, תוך שהוא מציין בסוגריים שהשיר במהות מדהים. והמהות הרי בסוגריים. היא לא מעניינת. מעניינת הזהות של קורא השיר. כי אצל אנשי המטוטלת הכול סובב סביב הזהות. זה לא מה שאומרים, זה מי שאומר. זה לא על מה האירוע, זה מי מגיע לאירוע. לכן גם הפריע לו מאוד שאת "הצד השני" ייצגה השופטת פרוקצ'יה, נוכח פסיקותיה בתקופת ההתנתקות. הייתי שמח שאותו פובליציסט יציין דמות בכירה אחת מהצד השני שהיה עולה איתה על אותה במה. דמות אחת.
אבל הדבר שאולי הכי טלטל את חומות המחנה הבצורות שלו הוא שכמה מנהיגים מאחים לנשק הצטרפו לאירוע. לדבריו הוא "לא טהרן" ורוצה "אחדות". אבל כנראה רק בתנאי שאותם "תינוקות קפלן השבויים", אותה "עגלה ריקה" שקמפיינים זדוניים הצליחו "לגרום להם לחשוב שהם עומדים לאבד את המדינה" - יתחילו לחשוב ולהיראות בדיוק כמוהו, וגם זה רק אחרי שיבקשו ממנו סליחה, וידפקו חזק על ליבם. כי הרי בגללם הטבח. בגללם. הכול בגללם.
ידידיה מאיר, את האירוע לא ארגנו אחים לנשק. הם הוזמנו אליו, ממש כמו שהוזמנו אליו אחרים מימין ומשמאל. יש כאלה שהחליטו לא להגיע – אותם אנשי קצה של המטוטלת. ממש כמוך, רק מהצד השני, מהשמאל והמחאה, שהעלו נגד המשתתפים באירוע את אותם טיעונים שאתה העלית. אחד לאחד.
שותפות הגורל האמיתית היא בין אנשי המטוטלת. שותפות גורל לשימור עולמם וזהותם, כי אנשי המטוטלת צריכים זה את זה, כקרדום לחפור בו. כי קיטוב אומנותם, ו"ביחד" בגרונם. הם יכולים לקרוא בקול את הסיסמה - "ביחד לניצחון המוחלט", העיקר שהביחד יישאר רק על הנייר. כי אפשר לדבר אחדות, אבל חלילה מלעשות אחדות – כדי שלא להיות "תמימים שימושיים". ואולי דווקא תמימות היא מה שאיבדנו בדרך, ושנדרשת להשבת התקווה. אשרי תמימי דרך.
הכותב הוא שותף בקרן פרייבט אקוויטי AP Partners , ממייסדי 'בראשית' ו'דתיים ציונים דמוקרטים', ממארגני אירוע הנטיעות ברוחמה
***