מאגג ועד האג

תחושת מיאוס וקבס אחזה בעם ישראל כולו, מימין ומשמאל, דתיים וחילונים כאחד, נוכח צביעות בית הדין הבין־לאומי ל"צדק" בהאג. באנגלית הצחה והמהוקצעת, הפאות ההדורות והאולם המפואר, לא היה כדי לתעתע באף אדם הגון. מופע עוועים שכולו רשע מזוקק.

בכך ממשיך בית דין זה מסורת ותיקה של "מקום המשפט שמה הרשע" (קהלת ג, טז). גם סדום ועמורה התנהלו על פי חוק, גם המן האגגי התנהל על פי סדרי מינהל, וכך גם גרמניה הנאצית ועוד רשעים רבים במהלך הדורות. העובדה שמדינת ישראל שיתפה פעולה עם מופע גרוטסקי זה, יכולה להידרש לטוב ויכולה להידרש למוטב, אך ברור שאין בדבר כדי להעניק גושפנקת מוסר ויושר.

כך נוסד העולם

האמור מעלה פשוט וברור, ודווקא בשל כך הוא מחייב בחינה אל מול תפיסה הלכתית שנראית - לכאורה - מנוגדת בתכלית. שורשה של אותה תפיסה בספרות תורנית קדומה, ופיתוחה במאה השנים האחרונות, ויותר מאז כינונה של מדינת ישראל. לדידה של תפיסה זו, "הסכמת האומות" ודרכי התנהלותן זו מול זו, כולל מלחמות ושפיכות דמים וכל המשתמע מכך ונובע מכך, משוקללים לתוך עולם ההלכה שמאמץ אותם הלכה למעשה. לשון אחר: הגם ששפיכות דמים היא מן העבירות החמורות ביותר, לישראל ולאומות העולם כאחד, יש בכוחן של אומות העולם להעניק לגיטימציה - דה יורה ודה פקטו - למלחמות ביניהן, ובכך לעקר את איסור שפיכות דמים ממקומו. במלחמה שנעשית לפי כללי האסור והמותר הבין־לאומיים, לא קיים איסור שפיכות דמים.

כאמור, לתפיסה הלכתית זו תימוכין רבים, קדומים למדי ויותר מאוחרים, ונציין ולו גם משהו מהם.

בתחילת ספר בראשית (ט, ה) אמר הקב"ה: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש... ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם". מסגנון ייחודי זה של הכתוב, שהדגיש כי מדובר ב"איש אחיו", הסיק הנצי"ב (העמק דבר, שם) כי "אימתי אדם נענש? בשעה שראוי לנהוג באחווה, מה שאין כן בשעת מלחמה ועת לשנוא, אז עת להרוג ואין עונש על זה כלל, כי כך נוסד העולם".

קדם לו המהר"ל, שבחיבורו גור אריה (בראשית לד', יג') נימק באופן דומה את הצידוק ההלכתי שהיה לשמעון ולוי בני יעקב בהריגת כל אנשי שכם על מעשה דינה, ולא להסתפק בהריגת שכם וחמור לבדם: "אומה שבאה ללחום על אומה אחרת - התירה התורה... אף על גב דהיו הרבה שלא עשו, אין זה חילוק, כיוון שהיו באותה אומה שעשה רע להם מותרין לבוא עליהם למלחמה". לדידו אפוא לא רק שקיימת לגיטימציה לשפיכות הדמים, אלא שכאשר אומה לוחמת באומה, המבחן הוא קולקטיבי, וייספה הלוא חוטא עם החוטא.

למעשה, כבר פוסקים 'ראשונים' ביטאו את אותו עיקרון, וגם הם הלכה למעשה. בהלכות עבדים פסקו הרמב"ם (פ"ט ה"ד), והטור (יורה דעה רסז), שמה ששבה מלך במהלך מלחמה אינו גנבה ואינו חמסנות אלא ממונו, לכל שנובע מכך. בשל כך, לדוגמה, מי שרכש ממנו אותו שבי ואותה ביזה – בדין קנה, והרכוש של הקונה לכל דבר ועניין. בסיס העניין מושתת על הכלל "דינא דמלכותא דינא", שכולל גם לגיטימציה לעריכת מלחמה, כולל שפיכות הדמים שכרוכה בכך, שבי וביזה וגם סיפוח טריטוריה ואוכלוסייה. הרדב"ז (שו"ת ג', סי' תקלג) הילך בעקביהם ואימץ פסיקה זו: "דחוק המלכים הוא, כשלוכדים המדינה בכוח המלחמה, כל הבתים והשדות והכרמים הם שלו וגם העם הם לו למס עובד... כי כן דרך המלכים לכבוש מדינות זה מזה וקונין אותם קניין גמור, דאי לא תימא הכי לא תמצא שום מלך שיש לו חזקה במלכותו, שהרי כל מלכותם לוקחים מאחרים וכובשים אותם על ידי מלחמות וזו היא חזקתם… וכן היא דעת רוב הפוסקים…". לימים, גם ר' שניאור זלמן מלאדי ניסח את הדברים בלשון דומה, בשולחן ערוך שלו.

חוקיות המלחמה

מי שחידד את הדברים וקבע בהם מסמרות אחר כינון המדינה, היה הרב שאול ישראלי. שנים ספורות אחרי מלחמת השחרור, ובשל הרג חוזר ונשנה של אזרחים על ידי מחבלים ("פדאיון"), פשטו לוחמי צה"ל על הכפר קיביה שבירדן והרגו בו לא מעט מחבלים. במהלך המבצע נהרגו - שלא במכוון - גם נשים וילדים. שלא במפתיע, מדינת ישראל הועמדה מול ביקורת בין־לאומית אגרסיבית, והרב ישראלי נתן דעתו למישור ההלכתי. הוא הקדיש לסוגיה בירור ארוך, ולימים נכלל ליבון זה באסופת כתביו עמוד הימני (סימן טז - פעולות צבאיות להגנת המדינה). הרב ישראלי הצדיק את הפעולה הצבאית, בהסתמכו – בין השאר – על הסמכות הלגיטימית שהוענקה למדינות לצאת למלחמות:

"ההלכה מתירה מלחמה עם הנוכרים, ואז בהכרח יורד איסור זה של פגיעה בנפשות. ולא מצינו במלחמה גם חובה לדקדק ולהבדיל בין דם לדם... מלחמה מותרת בין העמים בינם לבין עצמם... על סמך הנוהג המקובל בזה... במובן בין־מדיני... מלחמה, כל שהיא נעשית על פי הנהוג בין העמים היא מותרת מן התורה והיא בכלל דינא דמלכותא... מה שנהגו בו המלכים והמלכויות השונות נחשב כהסכמה כללית של באי עולם... אף אם יש איזה עם שאינו מסכים לזה בטלה דעתו. והרי זו ודאי הסכמה כללית היא בעולם, שמלחמה היא אחת הדרכים לפתרון סכסוכים שבין עם לעם. ורק בדורותינו עמלים על זה שהמלחמה תוכר כבלתי חוקית ועדיין לא איכשר דרא, ואינם מוכנים להיכנס בהתחייבות הדדית מעין זו. וע"כ יש לראות הסכמת העמים שמלחמה היא אחד האמצעים החוקיים, כל עוד שהעמים הנלחמים שומרים על הנוהג המקובל בעמים ביחס למלחמה... וזהו היסוד של חוקיות המלחמה. ואין הכי נמי, אם יבואו העמים כולם לידי הסכמה לאסור המלחמה, באופן שזה יפסוק מלהיות חוק הנהוג בעמים, שוב לא תהא המלחמה חוקית ולא הכיבוש, והעם שיצא למלחמה יהא נידון בדין רוצח ושופך דמים. אולם כל עוד שהנוהג של מלחמה הוא מקובל בעמים, אין המלחמה אסורה גם לפי הדין... ובמלחמה אין צריך לדקדק ולהבחין בין צדיק לרשע, כי זהו טיבה של מלחמה שאינה נותנת אפשרות דקדוק, וגם בדרך זו הותרה המלחמה, כל עוד שנוהג זה מקובל על העמים".

בהתאם לכך, "מבחן קיביה" תלוי במבחן האוניברסלי, האם תגובה כזו מקובלת בין המדינות. ככל שהתשובה חיובית, הרי שישנה לגיטימציה הלכתית לפעולה כזו, "וכל אסון ופגע שקורה לפורעים ולבעלי בריתם ולילדיהם, הם הם שערבים לזה, והם עוונם יישאו. ואין שום חובה להימנע מפעולות תגמול מחמת חשש שייפגעו בזה חפים מפשע כי לא אנו הגורמים, כי אם הם עצמם ואנחנו נקיים..." (תוספת הבהרה: משפטי שאול - ארץ ומדינה, סימן קלב).

אלא שאם כך הדבר, מדוע שבית הדין הבין־לאומי בהאג לא יוכל לדון את מדינת ישראל, ואף לחומרה, שהרי זה גופו ההליך שהוסכם בין האומות, הסכמה שכאמור היא בעלת תוקף הלכתי?! יתירה מזאת, לא רק האומות הסכימו על כך - מדינת ישראל עצמה חתומה על הסמכת בית הדין.

אלא שטענה זו, פרכתה המוחלטת בצידה. כפי שכתבתי זה כבר (תחומין, כג; ובספר המלחמה בטרור): "מבחן ה'הסכמה האוניברסלית' אינו ברטוריקה אלא בפרקטיקה. השאלה אינה מה מצהירות אומות העולם מן השפה ולחוץ, אלא כיצד הן נוהגות בפועל. כאשר דרות בכפיפה אחת הצהרות הומניות מזה והפגזות מסיביות מזה, מובן מאליו שהמשקל ההלכתי נקבע על פי המעש. לא ייתכן לבוא בטענות ובהאשמות כלפי אומה אחת – ישראל, שעה שאומה זו עושה את אשר עובר עליו העולם בשתיקה במדינות אחרות. 'מוסר כפול' אינו יכול ליצור תביעה הלכתית".

דבר שאין צריך לומר הוא, שלמדינות דיקטטוריות אשר רוממות מוסר וערכים בגרונן ופשעי מלחמה וברבריות במעשיהן, אין כל פתחון פה בעניין זה. העובדה שכמחצית משופטי בית הדין בהאג נמנים על מדינות כאלה, אכן שמה ללעג וקלס מערכת קלוקלת זו. גם ביחס למדינות נאורות ומתורבתות צריך להדגיש שהסטנדרט שהן נוהגות בו למעשה - הוא, ורק הוא, הסטנדרט שהן יכולות לדרוש מזולתן. מי שמשטחת ערים בשעת מלחמה, אינה מפנה אזרחים מאזורי קרבות, לא מספקת ציוד הומניטרי לפליטים וכו', אינה יכולה לדרוש זאת ממדינה אחרת, ובוודאי לא להעמידה לדין ולשופטה. מחזה האבסורד של דו־פרצופיות וצביעות, אשר מלווה ביותר מקורטוב של אנטישמיות, אינו יכול להקים שום עילה לתביעה בעלת תימוכין הלכתיים, ערכיים ומוסריים. דינה של תביעה כזו, ובוודאי הכרעה כזו, להידחות על הסף ולהיות מושלכת לפח האשפה של ההיסטוריה.

עברנו את אגג, נעבור גם את האג.

***

הכותב הוא ראש מערך המחקר במרכז תורה ומדינה ומחבר הספר 'ממשפטי המלוכה – אחריות לאומית כשיקול פסיקה'

***

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)

***