ביום כ"ב שבט תשפ"ד, פרסם הרב ד"ר עידו פכטר מאמר תחת הכותרת – "התיישבות יהודית בחבל עזה? לא עכשיו". בפתח דבריו כתב הרב פכטר: "אני רוצה כאן להשאיר את המחלוקת הפוליטית על ההתנתקות, כמו גם את היחס להתיישבות בכלל, בצד". לא אתייחס בשלב זה לעובדה שמיד אחרי המשפט הזה, סתר הרב פכטר את עצמו בטיעון תורני די נרחב על ההתיישבות, ואבחר לפתוח בשלילה מוחלטת של כותרת מאמרו.
הפרת החוזה הבסיסי
ברור שיש הסכמה רחבה מאוד לכך שבשבת שמחת תורה תשפ"ד, הופר החוזה הבסיסי של המדינה עם אזרחיה, לספק להם, לביתם ולרכושם ביטחון והגנה. המוטיבציה הגדולה לנהל את מלחמת החורמה שמנהלת מדינת ישראל זה ארבעה חודשים לחיסול האויב המאיים על ביטחון ישראל היא בהחלט התיקון המתבקש לעוול של הפרת החוזה הבסיסי הזה, ולא היה עולה על דעתו של איש בישראל להשיב את הביטחון שהופקר במסירת יישובי העוטף שנפגעו במתקפת הטרור לאויב, כאתנן שירצה את האויב להסיר את האיום על ביטחוננו.
אבל לדאבון הלב, בתשעה באב של שנת תשס"ה, בחרה מדינת ישראל להפר את החוזה עם אזרחיה, תושבי חבל עזה. במקום לנהל מלחמת חורמה במחבלים שבמו ידיה הכניסה לחבל עזה, כמו שהיא עושה היום, אך בתנאים טובים פי אלף מבחינתנו – החליטה המדינה לחסל את ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ולמסור את אדמתה לאויב שרצח בהם, מתוך מחשבה קלוקלת ונלוזה לרצות בכך את האויב ולקנות שקט ביטחוני לשאר תושבי העוטף. לא אשכח את ראש עיריית אשקלון באותה עת, שהביע את שמחתו וביטחונו שחיסול ההתיישבות היהודית בחבל עזה יביא שקט שיעלה את מחירי הדירות בעירו.
אם ברור מאליו שחובת המדינה לתקן את עוול הפרת החוזה עם תושבי עוטף עזה, במלחמה המתנהלת נגד אויבינו, כך צריך שיהיה ברור שחובתה לתקן את עוול הפרת החוזה עם תושבי היישובים היהודיים בתוך רצועת עזה, באמצעות אותה מלחמה.
אבל הרב פכטר מתעלם לגמרי מהעוול שנעשה למתנחלי חבל עזה, ומהקריאות העולות מקרב חלקים מהציבור בישראל, דווקא להנציח את העוול הזה, והוא חותר במאמרו למסקנה הזאת: "אם לאחר שנשיג את מטרת מלחמת השחרור וההגנה על העם, עם ישראל יחליט גם ליישב חלקי ארץ ולהקים מחדש יישובים בחבל עזה, זוהי זכותו, אבל כעת צריך להיזהר מלהצהיר על כך ולחגוג זאת. עם ישראל קודם מבחינה ערכית לארץ ישראל, ואסור לעשות דברים שיפגעו בלכידותו ויעוררו מחלוקת בתוכו. תפקידנו כעת הוא לקומם מחדש את רוחו וביטחונו של העם, שנפגעו קשות. את מסענו אל הארץ נמשיך לאחר מכן", הוא כתב.
ואני שואל את הרב פכטר: אם כדבריך בעת הזאת אסור לעשות דברים שיפגעו בלכידות העם ויעוררו מחלוקת בתוכו, מדוע אתה מוצא לנכון בעת הזאת לפרסם מאמר המבדל והמפלג את עמדות התנועה שאתה מייצג והמערערות מעמדות של קבוצות אחרות בעם?
אם כדבריך בעת הזאת תפקידנו הוא "לקומם מחדש את רוחו וביטחונו של העם, שנפגעו קשות", מדוע אם כן אתה קורא לדחות את "מסענו אל הארץ"? וכי מפני שאויבינו פגעו קשות ברוחנו ובביטחוננו, כדי לסלקנו מן הארץ, עלינו לרצות את מטרת אויבינו ולדחות את מסענו אל הארץ?!
ואם, כדבריך בעת הזאת עלינו לקומם מחדש את רוחו וביטחונו של עמנו, מדוע בוער לך דווקא עכשיו לפרסם עמדה תורנית כביכול, המבטלת כל קשר מהותי ומחייב בין עם ישראל לארצו? זאת כאשר אתה יודע שאל שכנינו הערבים, המערערים על זכות ישיבתנו בארץ, מצטרפים בעולם כולו אנטי־ישראלים שעורכים הפגנות ענק בקריאה לשחרר את פלשתין מהנהר לים?!
כן, אומנם מצד אחד כתבת, הרב פכטר, ש"אי אפשר לנתק בין עם ישראל ובין ארץ ישראל, ראשית יצירתו של עם ישראל", אבל מיד אחר כך אתה סותר את המשתמע לכאורה מכך ומכריז: "חרף נחיצותה של הארץ בבניין זהותו של עם ישראל, היישוב הריאלי שבה לא היה תנאי הכרחי לקיומו". דווקא היום אתה מוצא לנכון להביע עמדה שעלולה לערער את אמונת אחינו, שהם לוחמים למען הארץ שאין לנו בלתה, ונוסף על כך לספק לאויבינו צידוק לטעון שאנחנו לא ילידי הארץ הזאת, ואין לנו קשר הכרחי אליה, ואם כדבריך אנחנו יכולים להתקיים כעם בכל מקום אחר בעולם, מה הצידוק שלכם "לכבוש את אדמתנו".
נחלת ישראל ללא תנאי
אלו השגותיי על דברי הרב פכטר בענייני דרך ארץ. אוסיף הערה על הטיעון התורני שלו ביחס לישיבה בארץ ישראל. כך הוא כותב: "במשולש הערכי – עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, יש סדר לדברים. אנו קודם כל עם מגובש, עם גורל משותף. לאחר מכן יש לנו רעיון, חזון ורוח, המבוטאים בתורה. ורק כאשר אנו משיגים את שני הגורמים הללו, אנו יכולים לבקש את הגשמתם בארץ ישראל".
כאן טועה הרב פכטר במה שרבים טועים בו. לא בתנאי שישיג עם ישראל את "הרעיון, החזון והרוח המבוטאים בתורה" הוא יהיה רשאי לזכות בארץ ישראל. כי כל מטרת מציאות העולם היא לקדש שם שמיים, כנאמר בסוף פרק ו' במסכת אבות: "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא ברא אלא לכבודו, שנאמר: 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'", וארץ ישראל אינה יוצאת מכלל זה.
ארץ ישראל נוצרה כדי שיתקדש שם השם בעולם בכך שעם ישראל ינחל אותה כפי שהבטיח לאבות האומה. אילולא כן, היה עם ישראל נדון לכליה בעוון העגל, כמו גם בחטא המרגלים. שהרי רק טענת משה, שאם לא יביא ה' את עם ישראל לארץ כמובטח יתחלל שמו, היא זו שהצילה את העם מאבדון בשל החטאים הכבדים האלו.
על כן קובע משה בספר דברים: "לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה ה' אלוקיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם, ליצחק וליעקב". העיקרון העולה מכאן הוא שנתינת ארץ ישראל לעם ישראל לא מותנית במעשים של עם ישראל ולא במצבם הרוחני, אלא בצורך האלוקי לקיים את הבטחתו לאבות, שלא ישתנה לעולם.
המלבי"ם מנסח עיקרון זה בצורה ברורה וחדה כשהוא מסביר במה תולה יהושפט המלך את תביעתו מהקב"ה שיציל את ממלכת יהודה מהעמים שנאספו למלחמה עליה. וזו לשונו: "...שלא היה הנתינה (של ארץ ישראל) מצד מעשי ישראל בעת ההיא (שנכנסו לארץ), כי הנתינה הובטחה לאברהם לתת לזרעו מבלי השקף על מעשה, ואם כן הייתה הנתינה לעולם, ואי אפשר שישתנה רצון זה" (דברי הימים ב פרק כ). הסיבה לכך היא תוכניתו של הקב"ה שיתקדש שמו בעולם דווקא על ידי ישועתם של ישראל.
כך מנסח זאת רבי יוסף דב סולובייצ'יק, בעל 'בית הלוי', בפרשת ויגש: "...דלעולם לא יפרסם שם כבודו בעולם ע"י מעשה היוצא חוץ מדרך הטבע רק באמצעות צורך ישועתן של ישראל, וע"י ישועת ישראל יתפרסם שם כבודו בכל העולם". וכמוהו רבי מאיר שמחה הכהן, בעל ה'משך חוכמה', על הפסוק "והייתם לי סגולה" בפרשת יתרו. ועוד כמותם רבים מחכמי ישראל.
ומעל כולם מלמד הנביא יחזקאל (פרק כ) עיקרון זה בפסוקים החד־משמעיים הבאים: "חי אני נאום ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. והוצאתי אתכם מן העמים וקיבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה. וידעתם כי אני ה' בעשותי איתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל נאום ה'" (על כל הפסוקים הסותרים לכאורה עיקרון זה, כבר ענה רבי יהושע לרבי אליעזר במסכת סנהדרין דף צז עמ' ב).
המסקנה היא שעם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל הם חוט משולש שלא יינתק לעולם, כי מבלי אחד משלושת המרכיבים האלה לא יוכל להתקדש שמו של הקב"ה בעולם.
לתובנה הזאת יש היבט הלכתי מובהק, הקובע שכאשר אדם מישראל רואה עיר מערי יהודה הנמצאת בשליטת גויים, אף על פי שיושבים שם ישראל, עליו לקרוע ולומר "ערי קודשך היו מדבר", כי שליטת גויים על ארץ ישראל היא מצב של חילול השם. הרי יש צער לשכינה במצב הזה, וכשם ש"בכל צרתם לו צר", כך עלינו להביע את צערנו על צער השכינה השוכנת בעפר כל עוד לא התגשמה ההבטחה האלוקית לאבות במלואה (עיין אורח חיים, סימן תקס"א סעיף א')
לכן אני פונה אל הרב עידו פכטר ומבקש: ראשית, אל תפריד את שלושת הדבקים הללו, עם, תורה וארץ, אשר רק כשהם כאחד מתקדש שם שמיים. נוסף על כך, אם ברצונך לקרוא לאחדות בעם, אל תפלג ביחס מפלה כשאתה משתיק צד אחד מפני קריאות התיגר של הצד האחר כנגדו. וכן, כדי למנוע פילוג ומחלוקת בעם, מוטב שתקרא לקיום מחלוקת בצורה עניינית ומכבדת, כאשר קיימו את מחלוקתם הלל ושמאי בכבוד הדדי ולשם שמיים.
והאמת והשלום אהבו.
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)
***