בכהונתה כיושבת ראש מרצ, רשמה תמר זנדברג הישג שלילי יוצא דופן: היא הצליחה לרסק את המפלגה הזאת, שתמיד ייצגה את השוליים של השמאל ההוזה, אל מתחת לרף הלגיטימיות - הוא אחוז החסימה. אבל שמאלן ישראלי כידוע לעולם לא יצעד לבד, ובשבוע שעבר זכינו להתבשר על הג'וב החדש של זנדברג: מנכ"לית המכון לעיצוב וחקר מדיניות אקלים באוניברסיטת בן גוריון.
שמו של המכון לבדו חושף את הזלזול העמוק של מייסדיו כלפי מוסד המחקר האקדמי: עיצוב מדיניות וחקר מדיניות לעולם אינם יכולים לדור באותו מוסד. אם אנחנו מתייחסים ברצינות לרעיון שמחקר צריך להיות אובייקטיבי, מתודולוגי ונטול פניות – איך בדיוק אותו מוסד יכול גם לעצב את המדיניות וגם לחקור אותה? התשובה היא שהוא לא יכול. ואם היה מדובר במכון מדיניות פרטי, עמותה שמציגה כסות כוזבת של מחקר אובייקטיבי, שמאחוריה שדלנות ותעמולה – אז מילא. אנחנו מכירים מוסדות כאלה, ומיומנים בחשיפתם. אבל מוסד כזה שפועל מתוך אוניברסיטה – זו כבר תעוזה של ממש.
תועמלני אקלים אוהבים לדבר בשם המדע. אם מישהו מעז לאתגר את הקביעות היומרניות על משבר האקלים; אם מישהו מעז להצביע על התנפצות נבואות הזעם על עליית האוקיינוסים או התוצאות המשבריות של ההתחממות הגלובלית, הסביבן חמור הסבר ישיב בזעם: למדת מדעי אקלים? לא? אז שתוק ואל תדבר על נושאים שאתה לא מבין בהם. אלא שהקמת מכון כזה באוניברסיטת בן גוריון חושפת את הסוד שספקני אקלים מכירים כבר מזמן: הפקולטות ללימודי אקלים אינן פקולטות כלל. הן כנסיות. ולא המדע מעסיק אותן, אלא עיגון יסודות האמונה הסביבתנית.
זה מסביר הרבה דברים, בין השאר את ההחלטה המוזרה למנות פוליטיקאית, ללא כל מעמד אקדמי, לעמוד בראש מכון "מחקר" בתוך אוניברסיטה. מי שהסביר זאת טוב מכולם הוא האקטיביסט הסביבתי אבנר גרוס, שצייץ: "לתפקיד הזה לא כדאי לקחת מדענים, אלא בדיוק אנשים כמו תמר עם פרופיל ציבורי גבוה". פרופיל ציבורי גבוה הוא פרמטר מצוין להעסקתם של תועמלנים ולוביסטים. לא של אקדמאים. מותר אם כך לנחש שתפקידה החדש של זנברג ישים יותר דגש על עיצוב המדיניות מאשר על מחקר המדיניות.
בעולם האמיתי, המדע מפריך את האמיתות שהסביבתנים מלעיטים אותנו ללא הרף: המיחזור הוא מיתוס – אף אחד לא מעוניין ב"חומרי הגלם" שיוצאים בצד השני של המפעל. המיחזור יקר. גם המיסוי הדרקוני של ההטמנה יקר, ובעלי מפעלים אומללים נדחפים להשליך את הפסולת שלהם לים – זיהום אשר מזין בראש ובראשונה את תועמלני הסביבה, שדוחקים להקשות עוד את חוקי המיחזור ובכך מעצימים עוד את זיהום הים, וחוזר חלילה.
הניסוי הפוחז של קליפורניה וגרמניה ב"אנרגיות מתחדשות" הוביל את האוכלוסיות החלשות במדינות הללו לעוני אנרגטי בקנה מידה אפריקני. מחירי החשמל נוסקים, אבל פליטת הפחמן לא פוחתת, בגלל השפעת האנרגיה הסולרית על יעילות תחנות הכוח שחייבות לפעול כשהשמש שוקעת (חפשו בגוגל "עקומת הברווז"). גרמניה, שפירקה את תחנות הכוח הגרעיניות שלה, נותרה בלי מקורות אנרגיה משלה ונדחפה לתלות בגז הרוסי – תלות שאפשרה לרוסיה לפלוש לאוקראינה בלי לחשוש מהכוח הצבאי החזק ביותר באירופה.
אם האקלימאים גורמים כל כך הרבה נזק – איך זה שהם עדיין שולטים בשיח? התשובה לכך נעוצה בחוק שמירת הניקיון הישראלי, שנחקק בצלמם של חוקים דומים במקומות אחרים במערב: מדינת ישראל מטילה מיסוי כבד מאוד על עיריות שמטמינות פסולת במזבלות. הכסף הזה לא נכנס לאוצר המדינה, אלא ל"קרן שמירת הניקיון". ועל פי החוק יש רק שתי מטרות שמותר לממן מהקרן הזאת: פיתוח תשתיות מיחזור ותעמולה סביבתית. הפחים הכתומים ברחובותינו הפכו בעצמם למפגע סביבתי, והם מוחלפים בקצב שמעורר תהיות על התועלת הסביבתית שבהשלכת הפחים עצמם בטרם הוציאו את ימיהם. אחרי הכול – מאות מיליוני השקלים האלה חייבים ללכת לאן שהוא. אבל לא פחות חשוב מכך – התעמולה הסביבתית נהנית מקופת הסברה שמתמלאת ללא הרף, מאפשרת לקנות שטחי פרסום בעיתונות שנאלמת דום מול מחדלי האקלימאים, ו"מחקרים" אקדמיים במכונים לעיצוב מדיניות.
את חוק שמירת הניקיון צריך לבטל לא כי אנחנו נגד ניקיון, אלא כי החוק הזה רק מעצים את הזיהום. אבל את האירוע הנקודתי של המכון של זנדברג צריך לפתור בזירה אחרת: המועצה להשכלה גבוהה. המכון הזה הוא מופת של מכירת הערכים האקדמיים תמורת נזיד אנשים של תרומה כספית. האקדמיה בישראל ריכוזית מאוד, ויש על כך הרבה ביקורת, אבל אם כבר קיים הפיקוח הזה – זו הנקודה שבה צריך להשתמש בו: אסור לאפשר לאוניברסיטת בן גוריון – מוסד שנתמך בכספי ציבור – לשאת את שם המחקר האקדמי לשווא ולהקים מכון לתעמולה סביבתית בכסות אקדמית. שר החינוך קיש – נא טיפולך.
***