תושבי שוקדה חוזרים הביתהבאדיבות התושבים

תושבי המושב הדתי שוקדה שבעוטף ציינו לפני שבועיים את חזרתם בתהלוכה משער המושב, ונטעו מאות עצים ברחבי שוקדה.

האירוע התרחש במעמד ראש מועצת שדות נגב תמיר עידן, תת־אלוף נדב חג'בי, מפקד מרכז עורף באוגדת עזה, וקהילות נוספות שליוו את התושבים במהלך שהותם בנווה אילן. אפרים לוזון, יושב ראש הוועד המקומי של מושב שוקדה, התבטא באותו מאורע: "התחושות הן מעורבות, אופטימיות גדולה ושמחה על שלא נשברה הרוח ויש תקווה לצמיחה מחדש, לצד העובדה שהלחימה נמשכת והניצחון עוד לא הושלם. מהבית שלנו אנחנו שולחים תפילה גדולה לחזרת השבויים והחטופים ולהצלחת צה"ל במלחמה".

שמעון איגרא, תושב המושב שוקדה, הרחיב השבוע בשיחה עם 'בשבע' על ההתרחשויות מאחורי הקלעים לקראת החזרה. "מובן שזה היה תהליך ממושך ושולחנות עגולים, אך לבסוף הייתה החלטה קהילתית שכללה הצבעה שבה רוב הציבור הכריע שחוזרים עד אחד בפברואר", מתאר איגרא. לדבריו, "יש כאלו שחזרו כבר לפני כן, יש שחזרו בתאריך שנקבע, ויש מעט אחריו. בפועל כיום 98 אחוזים מתושבי המושב חזרו, לצד כאלו שקצת יותר מפחדים או יותר מורכב להם".

ההתלבטות הייתה גם בשאלה כיצד מציינים את החזרה למושב. "מצד אחד אתה רוצה לראות את הגבורה ולתכנן אירוע חזרה מרשים, שהוא משהו סמלי מאוד, בפרט שב־7 באוקטובר ברחנו אחרי ההתקפות שהיו פה מסביבנו. כעת אנחנו חוזרים ובאים להעביר מסר: עברנו את המלחמה וכעת חוזרים בגבורה להעמיק את השורשים. יש פה ניצחון, אבל עדיין אנחנו נמצאים במלחמה עם חטופים בעזה. המושב שלנו ממש סמוך לבארי, ממש קילומטר מולנו, מהבתים שלנו רואים את בתי בארי ובכלל אנחנו חלק מחבל ארץ שלם. לכן היה דיון מורכב סביב סוגיית החזרה". בפועל כאמור הוחלט על טקס חגיגי. "כולם עברו בשער עם בלונים, ואף ערכנו נטיעות כדי להתחבר לשורשים ולהודות לקב"ה שאנחנו חוזרים הביתה. גאים להיות חלק מהעם הזה, חושבים על החטופים ועל אלה שלא זכו לחזור הביתה, ועם כל הערבוב, חוזרים לשגרה ולחיים. הניצחון הוא שאנחנו פה".

למרות החזרה, המציאות כרגע רחוקה מלהיות מושלמת. "יש מסוקים ובומים, רעשים מפחידים, אך מכיוון שאנחנו מאמינים שמדובר בתהליך שיעשה טוב וחמאס יעוף לתמיד, מוכנים לחיות עם הדבר הזה. השבוע היינו צריכים להוציא הודעה שהפיצוצים תקינים והמסוק מעלינו תקין. זו לא מציאות נורמלית, אבל היא חלק ממשהו גדול, ואתה מוכן לחיות איתה. המכולת בכפר מימון הסמוך פתוחה, גני הילדים והמעונות אצלנו נפתחו, יש כאן חוגי ילדים, והמגרשים ומתקני השעשועים שוב התמלאו בילדים. במלחמה החליטו שפותחים את השערים לחיילים, ולכן כל מוסדות החינוך והבתים היו מלאים במילואימניקים שגרו פה, כולל פינת ריענון ענקית עם סנדוויצ'ים. הפינה עדיין קיימת, אבל בהיקף קטן בהרבה, כי בסוף ירדו פה כוחות המילואים. ממציאות שבה התרגלנו לראות חיילים עושים ריצה ברחובות, הכול התהפך בשנייה וילדים משחקים ברחובות בשמחה. זהו לדעתי הניצחון הכי גדול".

איגרא מרגיש שהביטחון שלהם מקרין גם כלפי האורחים שמגיעים למקום. "יש כאלה שעדיין מפחדים לבוא. אפשר להבין, זה עדיין מקום שנקרא שטח מלחמה. אפילו שאנחנו בתקופה שבה יש דרום אדום, הכול מלא בכלניות, הצבא החליט שכרגע היערות הם שטח צבאי סגור, כך שיש כאן באזור מורכבות. אבל באים לפה אורחים רבים, כולל הורים וחברים, אנחנו חיים בתחושה של חזרה לשגרה. המטרה היא להרחיב את העוטף, אך לצערנו ביישובים פה אין הרחבות לזוגות צעירים. מצד אחד רוצים להעמיק שורשים בחבל התקומה, אבל מצד שני לא נותנים לגור. אני חושב שהניצחון הכי גדול הוא להכפיל את היישובים, מחכים שהמדינה תאשר שכונות כנקמה. הזוגות הצעירים כאן עזבו את הבית ויצאו להילחם, וכעת אין להם איפה לגור".

החופש לשטוף כלים

ביישובים רבים עוד אין החלטה חד־משמעית על חזרה כמו בשוקדה. בקיבוץ סעד המציאות מעט יותר מורכבת – חלק עדיין בבתי מלון, אחרים אצל משפחה או בדירות שכורות, לצד אלו שהחליטו לחזור לקיבוץ. "עם פרוץ המלחמה, כל הקיבוץ פונה למלון נבו בים המלח", מספרת הרבנית נעמה סט. "הרוב המוחלט היה פה בהתארגנות קהילתית אינטנסיבית מאוד שכללה גנים, בתי ספר והשתלבות בעבודה של המלון".

הרבנית סט מדגישה כי כחלק מהרצון להישאר בזקיפות קומה, תושבי הקיבוץ פעלו רבות בתוך המלון. "קיבלנו החלטה שאנחנו מורידים את הכלים מהשולחן ומנקים לעצמנו את החדרים, כדי להחזיק תודעה שאנחנו בשליטה על חיינו", היא מספרת. מאז עברו ארבעה וחצי חודשים, ודברים השתנו. "הרוב המוחלט של הקיבוץ התפזרו לפתרונות פרטיים אצל משפחה ודירות שכורות. לצד זאת, יש מעט אנשים שגרים בסעד: אנשי משק, כוחות ביטחון ועוד משפחות שהעדיפו לחזור במצב הקיים. חשוב להדגיש: כוחות ביטחון ומשק היו כל הזמן, אף חליבה לא התבטלה, שלוש פעמים ביום יש חליבה, והמשק מתנהל ברקע כל הזמן. בשבועיים הקרובים יחזרו לקיבוץ עוד לא מעט משפחות. נכון לעכשיו, אין החלטה אם לפתוח את מוסדות הקהילה, מחכים למענה מדיני וצבאי אם קוראים לנו לחזור לקיבוץ ואם יכולים לקחת אחריות על התושבים שהחליטו לחזור, בתקווה שזו החלטה טובה ויצליחו להתמיד בה. אף אחד לא יודע מה צפוי בימים ובשבועות הקרובים".

הרבנית סט מרחיבה על ההתלבטויות הכלליות והרוחניות שהעסיקו את תושבי הקיבוץ. "ההתלבטויות איפה לגור יושבות על שני גרעינים חשובים מאוד: ביטחון ואידאולוגיה. אנשים שוקלים את השיקולים איפה בטוח יותר לגור. כל אחד בנה לעצמו בסיס של אמון טוב יותר או פחות במערכת אם לחזור לסעד. זהו סוג אחד של שיח. הסוג השני היה הנושא האידאולוגי, התלבטות ערכית משמעותית בין אנשים אם החלוציות של היום זה לחזור לסעד אף על פי כן ולמרות הכול, או שאף שקשה כל כך במלון ויש כל כך הרבה מחירים אנחנו נשארים, כדי לסמן למדינה שאנחנו נותנים לה את כל אורך הרוח כדי לסיים את המשימה – דיון אידאולוגי ששני הקולות בו הם לגיטימיים וחשובים".

דיונים אלו מטבע הדברים יוצרים מורכבות. "כשזה קורה בתוך המשפחה והקהילה, זה יכול להביא למתחים. בקיבוץ סעד יש תרבות מאוד מאוד שורשית של שיח קהילתי, יש שאף יגידו יותר מדי. השיח הקהילתי איפשר לאנשים להשמיע את הדעות שלהם והתנהל כשיח מאורגן בתקופה מאתגרת מאוד שבה אנשים כואבים, ואפשר מתוך דלדול כוחות להתלהט ולהרוס. עד כה הצליחו לנהל בצורה טובה, אנשים השמיעו דעות שונות. היו ויכוחים והיו זליגות לעקיצות, אבל השיח תמיד נשאר באופן שלא הקדיח את התבשיל. אפשר להמשיך להישאר קהילה עם דעות שונות. מטבע הדברים עולים קשיים, והעבודה של ההנהגה הקהילתית היא לתת מענה חברתי ורגשי. במובן הרוחני מדובר על היכולת להתנהל במשבר עם דעות מנוגדות אך לדעת להישאר אחים בקהילה – מבלי לעבור לעמדות שיפוטיות שמחריבות את השיח ולא מאפשרות להישאר יחד. זה לא שלא היו רגעים קשים, ועדיין ברוך השם ההירתמות של הקהילה גברה, והדברים ברוך השם מנוהלים. לצד השיח הקהילתי, חשוב להדגיש, יש סוגיות משפחתיות, כגון אחד מבני הזוג שחייב לחזור הביתה וזה מה שיציל לו את הנפש, בזמן שהשני אומר: אני מפחד. לכל אחד יש צורך קיומי אחר, אחד רוצה לחזור ואחד אומר אני לא מסוגל. השאלה היא איך משפחה מקבלת החלטה מתוך מציאות מורכבת".

לצד ההתלבטויות הרוחניות, ישנן גם התלבטויות הלכתיות לא מעטות. "בין השאלות ההלכתיות שעלו בהגיענו למלון: האם להשלים בשבת פרשת בראשית את קריאת התורה של פרשת וזאת הברכה, שלא נקראה בציבור בשמחת תורה, האם לברך ברכת הגומל ואיך. למעשה קראנו את פרשת וזאת הברכה, עשינו הקפה אחת, ואז עברנו לפרשת בראשית, ובליל שבת אנשי סעד ששהו במלון (יותר מ־800 אנשים) בירכו יחד בשם ומלכות 'שגמלנו כל טוב'. הייתה השקעה גם ביצירת אווירת שבת ובאוהל ייעודי לבית כנסת שיאפשר קיום תפילות בצורה ראויה. היו גם שאלות בקיבוץ, שאלות לא עלינו של קבורה זמנית מקיבוצים באזורנו והפעלת רפת בשבת על ידי עובדים יהודים".

כיף לחזור, מפחיד לחזור

גם העיר שדרות מתמודדת עם מציאות מורכבת, שבה חלק מהקהילה חזרה, וגם שם התחושות מעורבות. "התחושות של אלו שחזרו מאוד אינדיבידואליות ומונחות על מנעד רחב, אך יש תחושות שמלוות את כולם: ראשית כול חששות, ושנית אנחת רווחה – ביחד. כיף שחזרנו הביתה, וכמה מפחיד שחזרנו הביתה. מורכבות נפשית של תושבי שדרות. זוהי מציאות מאתגרת, וצריכים ללמוד לחיות עם שתי התחושות ולהתמודד איתן", מספר אלעד קלימי, סגן ראש העיר.

קלימי מרחיב על ההכנות בשבועות האחרונים. "בשבועיים האחרונים אנחנו עושים את מרב פעולות ההכנה הלוגיסטיות לקראת חזרה, כולל ניקיון של מוסדות החינוך, שיפוצים אחרונים והחזרת ציוד", הוא מספר. לדבריו, "אנחנו עמלים עם צוותי הכנה על כל הנושא הפסיכולוגי ובניית כל הצוות הטיפולי, וכמובן דגשים ברמת הביטחון. לאט לאט יותר ויותר מקפלים את עצמם מהמלונות וחוזרים לשדרות, יותר ויותר משפחות באות לשדרות, כל אחד בזמן שלו. יש עדיין מספר לא מבוטל שמעוניינים להישאר כפי שהמדינה אישרה להם עד אחד ביולי, כל אחד מהסיבות שלו: יש קבוצה שרוצה להישאר כדי לראות מה קורה, אם הכול שקט והעיר חזרה לעצמה. הם לא רוצים להיות הנחשונים, אלא רוצים להיות הבאים בתור. כמו כן יש כאלו שאומרים שכעת הם קרובים לחג הפסח, 'נמשוך עד חג הפסח ונחזור אחריו', ויש כאלו שרוצים לסיים את השנה, טוב להם איפה שהם נמצאים והם רוצים לתת לילד מרחב. על כל אלו אנחנו עמלים לראות מה הפתרונות והאפשרויות. עשינו קמפיין שלם סביב כמה התגעגענו לשדרות. כשלוחצים בוויז על הכתובת בשדרות, מופיע לך כמה העיר התגעגעה אליך".

נשמע שהעיר כבר על המסלול לשגרה מלאה.

"אנחנו מעלים הילוך ונותנים גז, אבל הכול רק מתחיל, כל תוכנית התקומה עוד לא מאושרת, כולל מרכיבי הביטחון החיוניים, מדרשות החינוך ותקנים לעובדים סוציאליים ופסיכולוגים. כל השיקום והחזרה למסלול של העיר זה עניין מאוד מאוד מורכב לעיר שלא הייתה פה. אנחנו זקוקים לתקציב ולתוספות של כוח אדם כדי לחזור לתפקוד מלא. צפה גם השאלה מה השמירה שתהיה על העיר ועל מוסדות החינוך. תחושת הביטחון מצריכה המון עבודה לוגיסטית וראייה תקציבית הוליסטית".

גם כלפי העסקים התמונה לא ברורה עד הסוף. "אין תשובות ברורות, וככל שמתקרבים לתאריך החזרה ב־7 במרץ, לאט לאט יש הבנה במנהלת תקומה ובממשלה בעניין העסקים. צריך חשיבה יצירתית כדי להפתיע בכל נושא העסקים והפיצויים. כל אורחות החיים הרגילים, התרבות וכוח האדם צריכים לחזור על כל שלוחותיהם, כולל מערך העובדים העירוני והשירות למגזר השלישי. קיבלנו מענה מצוין בדמות מענקי השיבה, אבל יש לנו עוד דרך לעבור. עוד כמה דברים צריכים להיות מאושרים בשבוע וחצי הקרובים עד לחזרה".

***