1.
את המילה "הכלה" בהקשר של אסטרטגיה צבאית שמעתי בפעם הראשונה לפני עשרים שנה, בסיור שנערך לנציגי העיתונות הדתית בגזרת אוגדת עזה, שמפקדתה ישבה באותם ימים בתוך הרצועה, סמוך לגוש קטיף.
את הסיור בשטח הדריך קצין בדרגת סגן אלוף שהיה אז מפקד גדוד 51 של גולני, וכיום הוא ראש אכ"א - האלוף יניב עשור. על אסטרטגיית ההכלה קיבלנו הסבר מקיף ובהיר ממי שהיה אז מפקד פיקוד דרום, האלוף דן הראל, בהרצאה מלווה במצגת ממוחשבת שהייתה אז בגדר חידוש טכנולוגי.
אלה היו הימים שלאחר מבצע 'חומת מגן' המוצלח, שבמסגרתו כבשו כוחותינו את שכם, רמאללה ושאר ערי יהודה ושומרון, ובעקבותיו חודשו הפריסה המודיעינית ויכולת הפעולה של צה"ל מול מוקדי טרור בתוככי הערים שנמסרו לשלטון הרשות הפלשתינית. שאלנו את אלוף פיקוד הדרום מתי יגיע תורו של מבצע דומה לכיבוש וטיהור מעוזי המחבלים בעזה, חאן יונס ורפיח.
האלוף הראל הסביר לנו שבעזה לא יהיה מבצע דמוי חומת מגן, משום שבעזה הוחלט על מדיניות אחרת, מדיניות ההכלה. העיקרון של מדיניות ההכלה, הסביר לנו הראל, הוא שאנחנו לא מתערבים במה שקורה מעבר לגדר הסמלית שחצצה וסימנה את קו הגבול בין שטח יישובי גוש קטיף וסביבתם לשטח שנמסר לשלטון הרשות הפלשתינית. משמעות ההכלה היא שגם אם אנחנו יודעים ואפילו רואים התארגנות של חמאס או של מחבלים מארגון אחר שמצטיידים בנשק ומתאמנים בו, אנחנו לא מתערבים. כל עוד זה קורה מעבר לגדר, אנחנו לא נתקוף אותם. רק אם הם ינסו לחדור לשטחנו, אז נטפל בהם.
2.
גם בלי להיות מומחים גדולים לענייני צבא וביטחון, ההסבר לא התקבל על דעתי ועל דעת עוד כמה מחבריי לסיור. מדיניות שמאפשרת לארגוני המחבלים להתעצם צבאית ללא הפרעה נראתה לנו מסוכנת והרת אסון. מסירת השטחים בעזה וביהודה ושומרון לשלטון הרשות הפלשתינית בהסכמי אוסלו לוותה בהבטחה חגיגית של ממשלת רבין ופרס, שעוגנה בהסכמים חתומים, כי שטחי הרשות הפלשתינית יהיו מפורזים מנשק, מלבד כלי הנשק שנמסרו בהסכמה ובאישור לאנשי המשטרה הפלשתינית. הצטיידות מחבלי חמאס בפצמ"רים וברקטות 'אל קאסם', ששוגרו בירי תלול־מסלול ליישובים בטווח של עד קילומטרים ספורים בגוש קטיף וביישובי העוטף, הייתה הפרה בוטה של ההסכם. גם ההבטחה שאש"ף יילחם בחמאס "בלי בג"ץ ובלי בצלם" לא בדיוק קוימה, שלא לדבר על כך שכוחות הרשות הפלשתינית עצמם הפכו לאויב גלוי מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה.
התקשינו להבין מה הסיבה להבדל בין עזה ליהודה ושומרון, ומדוע צה"ל לא פועל בעזה כמו שהיטיב לפעול ברמאללה, בחאן יונס כמו בג'נין. גם האלוף הראל לא נשמע משוכנע מאוד, והציג את מדיניות ההכלה הדפנסיבית כהחלטה של הדרג המדיני בראשות ראש הממשלה אריאל שרון.
בדיעבד מתברר שלהחלטה להכיל את הטרור העזתי הייתה השפעה קריטית על הידרדרות המצב הביטחוני באזור, ששימשה לאריאל שרון עילה לנסיגה כוללת מרצועת עזה ולעקירת כל היישובים במסגרת 'תוכנית ההתנתקות'. הימין האידאולוגי והמפגינים הכתומים התריעו והזהירו שעזה הנטושה תהפוך לחממת טרור מתעצמת, ושהרקטות הפרימיטיביות ישודרגו לרקטות מתקדמות יותר שיכסו טווח גדול הרבה יותר. אבל בממסד הביטחוני הישראלי התאהבו במדיניות ההכלה של התכנסות והתבצרות מאחורי גדר, תוך מתן אפשרות לאויב להתחמש כאוות נפשו.
הסבירו לנו שאם רק נסיים את הכיבוש בעזה ונחזור לגבולות 67', תהיה לנו לגיטימציה מלאה להגיב על כל מתקפה מכיוון עזה באש מנגד, קטלנית, מרתיעה ואפקטיבית. אין צורך להיות שם בפנים, בתוך הבוץ העזתי, לחטוף פיגועים ולדמם. ומה אם הם ימשיכו לירות עלינו גם לאחר הנסיגה, נשאל הרמטכ"ל דאז דן חלוץ והשיב: מה הבעיה, גם לנו יש מרגמות. הממסד הביטחוני הישראלי לא שעה לאזהרות הימין האידאולוגי. הוא חגג את הנסיגה מעזה, האמין שמדובר בצעד נכון וצודק, וטען שניתן יהיה להרתיע את הטרור העזתי באמצעות הפצצות מהאוויר ומעבר לגדר.
3.
כישלונה של קונספציית ההתנתקות התברר מהר מאוד. חצי שנה לאחר שעזב אחרון החיילים את הרצועה התקיימו בחירות לפרלמנט הרשות הפלשתינית. ארגון חמאס, שהנסיגה נתפסה בצדק כניצחון מזהיר שהושג כתוצאה מהמאבק הטרוריסטי שלו נגד ישראל, זכה ברוב בפרלמנט הפלשתיני, ואיסמעיל הנייה מונה בידי הראיס אבו מאזן לתפקיד ראש הממשלה.
בהמשך, לאחר שהנייה הודח מתפקידו, מרדו אנשי חמאס בשלטונו של אבו מאזן ותפסו בכוח הנשק את השלטון בעזה. עזה תחת שלטון חמאס הפכה למדינה הנשלטת בידי ארגון טרור ומשועבדת למטרותיו. התגרויות חמאס והתקפותיו הפכו את המצב ביישובי עוטף עזה לשגרה של חיים תחת איום מתקפת רקטות שיכולות להגיע בכל רגע ולכל בית. ההנחה כי ניתן להרתיע את הטרור רק באמצעות ירי מנגד הוכחה כאשליה, וצה"ל נאלץ שוב ושוב לבצע סבבים חוזרים של מבצעים בעזה. חטיפת גלעד שליט בידי חמאס בשנת 2006 והחזקתו בשבי במשך חמש שנים, בלי שנצליח להגיע אליו ולשחררו, חשפה עד כמה דלה הפריסה המודיעינית של ישראל בעזה שאחרי הנסיגה.
אבל גם כשהנשק הרקטי שבידי חמאס עלה עוד מדרגה והגיע עד לתל אביב, ממשלות ישראל והממסד הביטחוני סירבו להכיר בטעות ולהסיק את המסקנה המתבקשת – יש לכבוש את עזה מחדש, לנקות אותה מנשק ומארגוני טרור ולהחזיר אותה לשליטה ישראלית, לכל הפחות במובן הביטחוני. במקום זה התמכרנו לשגרה של התמגנות מפני מתקפות חוזרות על יישובי הדרום ועל ערי המרכז, מציאות ששום מדינה נורמלית לא הייתה מוכנה להשלים עימה. במקום לתקוף את האויב הטרוריסטי ולהשמיד את כוחו הצבאי, קיבלנו על עצמנו התמגנות. בנינו ממ"דים בכל בית, פיזרנו מיגוניות בכל אזור הדרום המערבי, ופיתחנו תורה שלמה של התרעות, אזעקות וריצה למרחבים מוגנים. הפכנו למעצמה טכנולוגית של פיתוח טילים נגד טילים בעלות מטורפת, התגאינו בביצועים של פאר הטכנולוגיה הישראלית 'כיפת ברזל', וקיבלנו בהשלמה את הנזק שנגרם משיעור מסוים של פספוסים בלתי נמנעים שלה.
4.
גם עם האיום האסטרטגי שנשקף ממדיניות חפירת המנהרות של חמאס ניסינו להתמודד באמצעות הכלה. בהשקעה של מיליארדים בנינו מכשול שנועד למנוע פיגועים באמצעות מנהרות תקיפה החודרות לשטחנו. מפוטנציאל הנזק של מפעל המנהרות שבנה חמאס בעומק הרצועה השתדלנו להתעלם. היום ברור שגם המנהרות העורפיות היו גורם מתמרץ לנקיטת האסטרטגיה ההתקפית של חמאס, שאת מחירה הנורא שילמנו בטבח שבעה באוקטובר. סינוואר יצא למתקפה הזאת מתוך מחשבה שמאות קילומטרים של מנהרות יספקו לכוחותיו הגנה מפני מתקפות אוויריות, ושהפירים הרבים שיוצאים בכל פינה יאפשרו להם לגבות מצה"ל מחיר דמים בלתי נסבל במקרה של מתקפה קרקעית. בימים אלו, כאשר הוא מתרוצץ במחילותיו כעכבר מבוהל כדי לחמוק מידי כוחותינו המחפשים אחריו במנהרות חאן יונס, הצורר כבר מבין מן הסתם שהפעם הוא טעה. אבל את מחיר היעדר ההרתעה, שנוצר מתוך שנים ארוכות של מדיניות הכלה, שילמנו בריבית קצוצה באסון הגדול ביותר בתולדות המדינה שנפל עלינו.
5.
מדיניות הנסיגה וההכלה שהוביל בשעתו אהוד ברק בגבול הצפון הביאה עלינו התעצמות של חיזבאללה לממדים של איום אסטרטגי. במקום רצועת הביטחון בתוך לבנון, שממנה נסוגונו בבהלה תחת לחץ הטרור, יש לנו היום רצועת ביטחון פנויה מתושבי גבול הצפון שנאלצו לברוח מבתיהם, ולא ברור מתי יוכלו לחזור.
את מדיניות ההכלה, הדפנסיביות וההתמגנות הובילו ממשלות שמאל וממסד ביטחוני מהונדס בתודעת שמאל, והצטרפו אליה אנשי ימין שאימצו את מדיניות השמאל.
הימין האידאולוגי הזהיר לאורך כל הדרך: נגד הסכמי אוסלו, נגד הנסיגה מלבנון, נגד ההתנתקות, נגד עסקת שליט, נגד קונספציית ההרתעה וסבבי הלחימה הבלתי נגמרים בעזה. זה יהיה אבסורד גמור אם תוצאת האסון יליד קונספציית ההכלה תהיה נפילת השלטון דווקא לידי בני גנץ - שותף מלא בקונספציית ההכלה ומי שמסרב להוריד מהשולחן את האופציה המסוכנת של הקמת מדינה פלשתינית. הימין האידאולוגי, שצדק לאורך כל הדרך, ושמדבר היום על החזרת שליטה לידינו לטווח ארוך ועל עידוד הגירה פלשתינית מעזה, מתאים הרבה יותר להתוות את הדרך הנכונה מול האתגרים הביטחוניים שעימם יהיה עלינו להתמודד בשנים הבאות.
לתגובות: [email protected]
***