חוק הגיוס שהניחה הממשלה על השולחן ישפיע על החיים של רבים מאתנו. מילואימניקים ישרתו יותר. סדירים ישרתו יותר.
ורק לחרדים יינתן פטור כמעט מלא מגיוס. הפטור הזה היה טעות היסטורית. במציאות הביטחונית הנוכחית הוא לא נסבל. משום מה, רבים ממנהיגי הציונות הדתית וחלק מרבניה היו נכונים להגן בגופם, הפוליטי והמעמדי, על השתמטות החרדים משרות. המציאות המשתנה מחייבת גם אותם לחשב מסלול מחדש. הגיע הזמן שגם החרדים ייכנסו מתחת לאלונקה.
במהלך השבוע הציג צה"ל בכנסת נתונם על היקף גיוס החרדים במהלך המלחמה והיקף הפטורים שלהם משרות. אל מול מספר זניח של 540 חרדים שהתגייסו לשרות מקוצרר בן ימים ספורים, 66,000(!) חרדים מגילאי 18 - 26 נהנים מהפטור של "תורתם אומנותם". מיטב בנינו משרתים בגבולות, בסדיר ובמילואים, בהיקף כמעט חסר תקדים. רבים מסתכנים, ולצערנו גם נפצעים ונהרגים. מולם החרדים, במקרה הטוב, ממשיכים את סדר יומם בישיבה או בכולל. נתונים מראים שרבים מהם אפילו את זה לא עושים.
ימי הפטור של החרדים משרות צבאי כמעט כימיה של המדינה. בימים ראשונים הוא הקיף כמה מאות תלמידי ישיבות. אז גם היתה לו הצדקה כבדה, לקומם את עולם התורה שחרב בשואה. 75 שנים לאחר מכן, לפטור הזה אין שום הצדקה, עניינית או ערכית. מספרית, החרדים הם כבר לא מיעוט קטן. בשנת 2030 כל צעיר רביעי בישראל יהיה חרדי(!).
אבל לא פחות חשוב מכך הוא השינוי שעבר על עולם התורה. בעשרות השנים האחרונות, הקימה הציונות הדתית, עולם תורה מפואר, של בתי מדרש וישיבות שלא נופל בכהוא זה מזה החרדי. פוסקים, ראשי ישיבות ומאות אלפי תלמידים הוכיחו שאפשר לשלב סייפא עם ספרא. ששירות צבאי לא פוגם בגדלות בתורה, ולא מעכב אותה, אם יש רצון לגודל ותורה באמת.
אסון ה-7 לאוקטובר, ומלחמת "חרבות ברזל" שינו את המציאות האסטרטגית של ישראל לשנים קדימה. בעוד שלפני המלחמה היו כאלו שגרסו שדי לישראל ב"צבא קטן וחכם" ועל כן מחזורי הגיוס הקיימים עונים על צרכי הצבא בכוח אדם, באה המציאות וטפחה על פנינו. ברור לכולם, כבר כעת, שצה"ל יידרש לסד"כ קבוע גדול בהרבה בסדיר ובמילואים.
עד כה, המוקד בדיון על גיוס חרדים היה סביב שאלת "השוויון בנטל". גם היום, ההיבט הערכי הזה משמעותי. אבל לנוכח המציאות הביטחונית והגידול המהיר בשיעור האוכלוסיה החרדית בישראל, זה כבר לא רק ערך אלא כורח המציאות. בלי החרדים נטל השירות על שאר חלקי החברה הישראלית יהיה בלתי נסבל.
לאורך שנים, כחלק מברית פוליטית ומתוך ביטול לא מובן תחת עפר רגלי עולם התורה החרדי, מנהיגי ורבני הציונות הדתית תמכו בהמשך ההשתמטות של חרדים משרות. התמיכה הזו, יחד עם הנכונות לממן את אורח החיים החרדי, אפשרה לחרדים להמשיך ולבנות את חומות הגטו שלהם, ולהתבדל מנטל החיים בישראל. התוצאה היא עיוות מוסרי ופרקטי. מדינת ישראל משגשגת, אבל מרובת אתגרים. הנטל הביטחוני והכלכלי שלה כבד. כולם חייבים לשאת אותו.
הציבור הרחב תומך באופן גורס בגיוס חרדים כבר שנים. סקרים מהעת האחרונה מראים שגם בציונות הדתית חל שינוי. רבים הרבה יותר תומכים בשינוי המצב הלא נסבל הנוכחי. הגיע הזמן שגם מנהיגי הציונות הדתית, רבניה והמייצגים אותה בכנס יפנימו את הצורך בשינוי. חוק הגיוס המוצע לא עומד בשום פרמטר, יהודי, שוויוני או ביטחוני. אסור לאפשר לו לעבור. גם במחיר של עימות פוליטי, הגיע הזמן לפשוט את השכפ"צ הציוני-דתי מהחרדים, ולשתף אותם בנשיאת האלונקה שכולנו נושאים בגאון.
הכותב הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס".