
הרב פרופ' יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב, התארח בתוכניתו הקבועה בכאן מורשת, ועמד על כמה עניינים חשובים בפרשת השבוע המתכתבים עם חיינו.
פרופ' כהן פתח ואמר: "יש מדרש מאלף (מהר"ל נתיבות עולם, אהבת רע א), שבו מציעים התנאים עניינים שלדעתם הם כלל גדול בתורה. בן עזאי העלה את הפסוק: "זה ספר תולדות האדם ביום ברא אלוקים...". בן זומא אומר: "שמע ישראל ה אלוקינו ה' אחד". בן ננס אומר: "ואהבת לרעך כמוך". קל להבין מה מצאו התנאים בפסוקים אלו. אם היו מבקשים מאיתנו לבחור גם אנו כנראה היינו צועדים בכיוונים אלו, ואולי גם מוסיפים את 'אני ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' וכדומה. לעומתם מפתיעה בחירתו של בן פזי בפסוק מפרשתנו: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שמות, כט). אלה הם קרבנות התמיד. מקבילותיהם כיום הם תפילות היום יום, שחרית, מנחה, ערבית. והמדרש מסכם: הלכה כבן פזי."
פרופ' כהן המשיך "הרב זקס כותב כי כל הרעיונות הנאצלים בעולם – אדם נברא בצלם, אחדות ה', אהבת הרע - הם כענן פורח כל עוד אינם מיתרגמים להרגלי מעשה, ועל ידי כך להרגלי הלב. כולנו חווינו רגעים של התרשמות כששמענו על רעיון גדול, על נס גדול (ותקופתנו מרובה בניסים), אך כעבור זמן הדבר נשתכח.
באה היהדות ונוטלת רעיונות נעלים וחזונות נשגבים והופכת אותם לדפוסי התנהגות. תמידים כסדרם. ההלכה מעמידה מערכת של הרגלים קבועים, אשר מארגנים את התודעה מחדש, מכניסים לחיינו משמעות, ומשנים את הדרך שבה אנו מרגישים, חושבים ופועלים. רוב רובה של היהדות נראה בוודאי למתבונן מבחוץ, ולעיתים גם לשומרי המצוות עצמם, משעמם, שגרתי, נטול דרמה והשראה, אך כך ממש גם נראים, לרוב אורך הדרך, ההמצאות הגדולות בעולם. ההישגים הגדולים בעולם נוצרים בעבודה קשה, בקשב ממוקד ובעיקר בשגרה. כאמרתו הידועה של אדיסון: גאונות היא אחוז אחד השראה ותשעים ותשעה אחוז השקעה".
כדי לצמוח מבחינה רוחנית נדרשים מאמץ מתמשך ושגרה יומיומית, כמו זו הנדרשת בעולם העסקי והחומרי. אין קיצורי דרך. מה שבא בקלות – הולך בקלות. בחיים המודרניים התפתחה תפיסה שהחוויה הדתית היא דבר המציף אותנו כאשר קורה דבר החורג לחלוטין ממעגל החוויות הנורמליות, משניצלנו מסכנה בדרך נס, למשל. אבל אלו הן רק חוויות רגעיות. אין להן השפעה על מעשינו, על הישגנו ועל היותנו. אם רצוננו בהשראה, עלינו לעבוד על כך כל יום, כל השנה, אולי כל החיים. רק כך היא תבוא. ככל שגדול רצוננו בשיאים רוחניים כך נחוצים לנו יותר השגרה וההרגל של ההלכה. לכן נפסקה הלכה כבן פזי. מעשי היום יום – האפורים והשגרתיים, התפילות והברכות היומיומיות – הם המובילים לגדולה. כל כך שונה מהתרבות שלנו כיום הדורשת כל דבר 'כאן ועכשיו' ואין לה סבלנות לתהליך או לדרך ארוכה".
פרופ' כהן המשיך והתייחס לנקודה נוספת והיא היעלמותו של משה מהפרשה: "זו הפרשה היחידה מתחילת ספר שמות ששמו של משה לא מופיע. המפרשים נתנו לכך כמה הסברים. הגר"א מסביר כי פרשת תצוה תמיד תחול בסמוך לז' אדר, יום פטירתו של משה, ולכן נעלם שמו מהפרשה. בעל הטורים מסביר כי זהו סוג של עונש – על דברי משה 'ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת'. יש המסבירים כי זו תגובה לדברי משה שסירב לקבל את השליחות ואמר 'שלח נא ביד תשלח'. אמרתו זו הביאה לכך שאהרון הוא שקיבל את הכהונה. במקור משה היה צריך להיות הכהן הגדול. סירובו לשליחות הביאה לכך שהתפקיד ניטל ממנו. ולכן בפרשתנו, פרשת מינוי הכהנים, נעלם משה.
יש הרואים בכך ביטוי נוסף לאחוה העמוקה שיש בין האחים משה ואהרון. משה פינה את הפרשה לאהרון אחיו כשאחיו אהרון עולה לגדולה. וכך גם נהג אהרון במשה כאשר תפקיד המנהיג נלקח מאהרון וניתן למשה לאחר כשישים שנה שהנהיג אהרון את העם. הכתוב מעיד על אהרון 'וראך ושמח בליבו'. בלב שלם ללא שום הטיה. האם גם אנו שמחים עם אחינו כשהם עולים לגדולה או שמא מתגנבת ללב קנאה קטנה וסוררת? משה ואהרון הם מודל לחיקוי.
משה נעלם מהפרשה שלנו כדי ליתן כביכול את מלוא הכבוד לאהרון. ולכן כשהפסוק אומר 'מי יתנך כאח לי', תוהים המפרשים והרי לעיתים, ואולי גם לרוב, מערכות היחסים בין האחים הן יותר מתוחות מאשר נינוחות. לא אחת אנו אוהבים יותר את החבר מאשר את האח. מדוע אפוא שנבקש את קרבת אלוקים כאח. לכן אומרים המפרשים – מי יתנך כאח – כמשה ואהרון בדוקא – והם המשמשים אות ומופת לדורות".
לע"נ הנופלים, לרפואת פצועי המלחמה, להצלחת החיילים, ולהשבת החטופים ולרפואת אבי ברוך מרדכי בן נונה. אמן